בוקר טהור נוסף משחר לטרף, מעכב נשמתי מלהתדרדר מטה.
ועוד, ועוד עובר נמלט מרחמי, וקולי כבר חלוש מלקרוא לו, "בוא,
בוא, חזור".
והחלום מרפה קוריו מנשמתי, עוד מעט תחלץ בתשישות, יום חדש
יבוא.
יום חדש משמעו הזדמנות חדשה, סיכוי נוסף של יצירה.
כמו הנוזלים שהתרפקו על עורי, שאפפו כגז חלומות את נימיי
וגידיי, עשבי משי על ירכיי, והוא שם, אל תיתן לו לחמוק הפעם.
משום-מה, תוקפת אותי הרגשה שגם לו מצע של עננים היה מתחתינו,
והקשת היה שוטפת את כל הזרעים שמייצר שק האשכים שלו אל תוך
רחמי, ואלפי ביציות מפתות היו ממתינות להם שם ומרקדות עימם
בהתעלסות חמה כשלנו, גם אז הן לא היו מתמזגים, לא כמונו. גם אז
לא היה נוצר בנו כלום.
גם אם הרחם שלי היה מרופד בקטיפה, הם לא היו מזדווגים.
ואיברו עודו מרקד בתוכי, והזרעים מתחילים לשטוף, אבל הם לא
נטמנים, ולא יצמחו עוברים.
וכל שאנחנו רוצים הוא תנובה אחת, מתיקות של שנינו, עובר.
כשהשפתיים הרכות שלו מלחכות את אלו שלמטה מטבורי, והרטיבות
מתחילה לפעם שם בפנים, במחילה המופלאה, אותה מחילה שתוביל את
הזרעים אל מכרה היצירה שלי, אני שוב נמלאת תקווה. ובזריזות,
שהרגע לא ייגמר, שהקסם לא יישבר, עולה על ירכיו, דוהרת, כל-כך
מקווה ליצור הפעם.
כמו כמובן מאליו, כמה שבועות אחר-כך, נגלה שלא כלום, שוב
נכשלנו.
לפעמים אנחנו חושבים שהאהבה שלנו לא מספיקה, ואולי לעולם לא
יהיה לנו עובר, והתשוקה שלנו למין ולחיים דוחפת אותנו שוב ושוב
לנסות, ושוב ושוב אנחנו מחייכים בסיום הניסיון חיוך שכולו
אושר, שאומר שגם אם לא הצלחנו ליצור עובר הרי שיצרנו רגעים
קסומים של אושר, ורגעים לרגעים מצטברים לתקופה.
התחלנו לכלוא את הרגעים הללו בצנצנת קריסטל שאנחנו מניחים ליד
המיטה, ובכל פעם שאנחנו עושים אהבה, אנחנו אוספים את רגעי
האושר שנוצרו, משתדלים שלא לאבד אף אחד, ומניחים אותם בצנצנת
וסוגרים אותה היטב. הם שוקעים לתחתית שלה לאט לאט, והמראה שלהם
כל-כך יפה, צבעי קשת מימיים מתערבבים יחד, כמו מרק פסיכדלי
יפהפה של אושר רווי.
בהתחלה חשבנו שייקח לצנצנת זמן רב להתמלא, בכל זאת רגעי האושר
שאספנו בתוכה לא היו גדולים, אבל הדבר הכי מדהים קרה, דבר שלא
יכולנו לצפות: הרגעים החלו להתפתח, לשכפל עצמם, כאילו היו
תאים, כאילו בנו עובר. אבל במקום לבנות עובר, הם בנו עוד
רגעים, ארוכים יותר, גדולים יותר, ססגוניים וזוהרים ועשירים
יותר, וככל שהוספנו לעשות אהבה נוספו עוד רגעי אושר וכבר שמרנו
אותה בדליים, ולא בצנצנות, ולאט לאט גם הדליים החלו לצוף על
גדותיהם, הבית כולו נשטף באושר. לפתע נמלאנו באנרגיות ובתקוות
שלא ידעו סוף, וככל שהאהבה שפעה מאיתנו וככל שהמשכנו במחול
האירוטי המטורף והאינסופי שלנו המשיך האושר לשטוף והחל לזרום
החוצה. גלים של אושר חם וצבעוני ומשוגע החלו לשטוף את כל
הסביבה שלנו, ניקו את הסביבה מתחלואיה וניפחו למימדים עצומים
כל גורם טוב וחיובי בה, והסביבה כולה הרתה וילדה חיוביות
ובריאות וחיוכים לרוב. הרוע טבע ומת בים האושר, ונדמה היה
שהעולם כולו מופרה בו.
רק אני לא הריתי.
וככל שהסביבה היתה רוויה בטוב, אני התמלאתי בטוב מסוג הפוך,
בטוב שגרם לי להרגיש רע, והתכנסתי בתוך עצמי, הפנמתי את כל
שרציתי. רק ללטיפות של אהובי ערגתי, והוא נתן אותן, נתן ללא
הפסקה, אבל הפסקנו לעשות אהבה, כי נדמה היה שלא היינו זקוקים
לה, ונדמה היה שהיינו עשירים מדי באושר.
וכשאנחנו משקיפים עתה החוצה, מתבוננים כיצד האושר נספג בקרקע
ומרווה אותה, נספג באוויר ובנוזלי הארץ ומעשיר אותם, אנחנו
חשים מאושרים, אמנם לא ילדנו תינוק משלנו, אבל באושרנו שיפרנו
את העולם.
ובכל זאת, משהו טווה את קורי המועקה שלו מסביב לשריר הלב הלאה
שלי.
נדמה שכל הטוב שעשיתי לעולם מתגמד עד לכדי אפסיות מול המחשבה,
כי את הטוב המועט שרציתי לעצמי, עובר משלי, לא יצרתי. ביקשתי
ליצור בעצמי ויצרתי בשביל העולם, ואילו ילד לא יצרתי, והרי ילד
בלבד הוא עולם ומלואו. כל שחשקתי בו היה ילד, לתוכו אזרים את
כל האושר הזה, את המרק הפסיכדלי של השפע והטוב שלי ושל אהובי.
במיטה שלנו אני חבוקה בזרועותיו, עוד לילה מענג של אהבה משכרת
חושים, של אורגזמות משולשות ומרובעות ושל מיצי גוף ושל גחלי
תשוקה שלהבתן עדיין מפעמת קלות וצורבת את עורי ותחושות לבי.
נוזל צורב נוסף עושה את דרכו על עורי, אבל לא משדיי, לא
מנרתיקי, לא מבלוטות הזיעה שעבדו שעות נוספות הלילה. עיניי הן
הדולפות. ואהובי לידי, מחבק אותי, מלטף את שיערי, לוחש לי
מילות נחמה. "ומה ברצונך, אהובה יפה? מדוע תבכי, הן דמעותייך
אינן דמעות אושר?".
ואני מביטה בעיניו, להבות מרצדות של מסירות באישונים חומים
קוסמים. "אני רוצה ליצור, יפה שלי", ומחניקה דמעה, "אבל
בשבילנו, ודי, ולא עוד בשביל אף אחד אחר".
הוא מביט לתוכי, יוקד את אהבתו לתוך עיניי, מנשק את לחיי
הסמוקות מתוגה.
ואז שולח ידיו לצנצנת האושר, חופן בידו מהחומר הססגוני, ושם
בתיבת זכוכית מרופדת בקטיפה.
בבוקר למחרת, אנחנו הולכים לרופא הנשים בבית החולים האיזורי,
לביצוע הפריה מלאכותית עם כדור האושר שיצרנו.
את הדמעות הבאות הזילו עיניי ברגע האושר הגדול ביותר שיצרנו,
כמה שבועות אחרי -
סוף-סוף נכנסתי להריון.





© אפריל 2001