כמו סופה פרועה
כמו מטר מים משמיים,
כמו תופעת טבע נדירה
כך נשמתי סובבת בלבך.
דאגתי, אהבתי יקר מפז שלי,
מרעיל אתה את גופי בכאב
משרה הרגשה שסוף העולם מתקרב
ומקרין אור בדולח חד בלב כל אוהב.
יהלום שלי אהבתי, זה מה שאתה
גורם ותופס חלק נכבד ברגשותיי.
אתה הוצאת את היהלום מלבי
שפעם היה עטוף בחום אהבתך.
השמש חורפית ועננים מכסים
האמת בזמן שחדרת לתוכי
העננים התפזרו, הראיה ללב
הייתה כל כך ברורה וחדה.
נטעת בי קמצוץ של תקווה,
והינה עכשיו מתקשה אני לנשום.
דופק הלב מאיץ, ונעשה כבד מנשוא
הנחתי לרגלי ללכת לשולי דרך,
ולהאט בהססנות וחמקנות
כי הלא נודע מוסתר.
חיים לא ידועים עומדים באמצע דרכי
עוצרת את נשימתי לסימן הבאות. |
