"זאת הסיגריה ה200 שלי היום" אמרתי לאיתי, הוא הסתכל עלי במבט
אדיש - "בסוף לא יהיה לך בכלל את הכוח לברוח משם".

כבר שלושה חודשים שאנחנו מתכננים את השוד הזה, ואני מרגיש
כאילו אני כבר לא אותו בן אדם שהייתי לפני שכל הסיפור המחורבן
הזה התחיל.

הכל התחיל כשלא היה לי כסף לקנות סיגריות, הסתכלתי על חבר שלי
ואמרתי לו "אין לי כסף". "אז תשדוד בנק" הוא אמר.
מצאתי שברוב המקרים שאני מציין שאין לי כסף - אני מקבל תשובה
כזאת.
אז למה לא? - למה אני לא יכול לשדוד בנק בדיוק? כל מה שדרוש לי
זה תיכנון, אולי כמה שותפים, והרבה טיפשות.

ידעתי שאני יכול לפנות לאיתי בקטע הזה. הוא היה בן אדם אמין
במיוחד, וידעתי שאני יכול לסמוך עליו בכל דבר שאני אעשה.
התיכנון לקח לנו שלושה חודשים. הרעיון היה להכנס עם אקדחי
צעצוע (מגניב) , לפרוץ פנימה בצרחות (בשעות הפתיחה) , לתפוס את
דני שישחק כאילו הוא בן ערובה שלנו - לגרום לשומר לפתוח על
הכספת ולברוח עם הכסף.
דני היה מתאים בווווווול לשחק בן ערובה פוטנציאלי, הוא היה
נמוך, פרצוף תמים, ושקרן מעולה!

הבנו שאין לנו דרך להצליח בכל הסיפור הזה אם אנחנו רק שלושה.
החלטתי להרים טלפון לאורי ולשאול אותו אם הוא גם רוצה להכנס
לזה איתנו.
לאורי אף פעם לא היתה בעיה של כסף, אבל הוא היה בן אדם דיי
מטורף, וידעתי שהוא יאהב לעשות דברים כאלו רק בשביל החוויה.

עצרנו את המכונית ממול הבנק, וישבנו שם מ4 בבוקר.
"זאת הסיגריה ה200 שלי היום" אמרתי לאיתי, הוא הסתכל עלי במבט
אדיש - "בסוף לא יהיה לך בכלל את הכוח לברוח משם". - "עזוב
אותו, גם ככה הוא כל יום מעשן 200 סיגריות בלי קשר לשום שוד"
אמר דני.
"אתם בכלל לא צריכים לדאוג לי - הרי בכל מקרה אני מחכה לכם כאן
במכונית, אתם אלו שצריכים לברוח" הוספתי.
"אוקיי, אז כשאנחנו מתחילים את השוד שם בפנים, אני מצלצל אלייך
לסלולרי, שתדע שזה מתחיל." איתי אמר לי בפנים רציניות.
"אין בעיה" - השבתי בזמן שאני בתוך תוכי רועד מפחד.

כבר עשר דקות הם שלושתם ממוקמים בתוך הבנק, ואני יושב במכונית
הישנה שלי, רועד מפחד, ותופס את הסלולרי כאילו הוא הולך להישמט
לי מהיד כל הרגע.
ואז זה הגיע, הצילצול המעצבן הזה של הטלפון - שכבר מזמן רציתי
לשנות את הצילצול המרגיז הזה, הרמתי אותו מול העיניים שלי,
ציפיתי לראות את השם של איתי מקפץ על המסך הקטן, אבל במקום זה
ראיתי "שיחה לא מזוהה" - עניתי.
- "הלו?"
- "שלום, מדברים ממפעל הפיס."

ישר ידעתי מה זה.

"נגמרו לי הסיגריות, אני חייב לקנות סיגריות - ואין לי כסף"
אמרתי לאילן.
"אז תשדוד בנק" הוא אמר.
"איך אני שונא שאני נתקע בלי כסף לסיגריות" אמרתי לבן אדם
מאחורי הדלפק. "טוב, אז תביא לי לוטומאט אחד, אולי אני אזכה
ב20 מליון שקל" - צחקתי.

-"כבר שלושה חודשים שאנחנו מחפשים אותך! יש לך פה צ'ק על סך 20
מליון שקל!" אמר הקול מהעבר השני של הטלפון.
-"תתקשרי אלי עוד 20 דקות! אני לא יכול לדבר עכשיו!" צעקתי תוך
כדי שאני פורץ מהמכונית בריצה אל עבר הבנק.

נכנסתי בריצה לבנק וראיתי את אורי ואיתי יושבים על הספה
הפינתית.
"תגידו לי שלא עשיתם כלום עדיין!" - צעקתי בבילבול.
"דני היה מת להשתין, אנחנו מחכים לאדיוט הזה כבר רבע שעה כאן"
- אמר לי איתי.
"תביא אותו מהשירותים ובואו נעוף מכאן, אתם לא תאמינו למה שאני
אספר לכם!" - אמרתי בהתלהבות.

הבאנו את דני ויצאנו החוצה.
"מה זה כל הסיפור הזה?! הרסת הכל!" - צעק עלי איתי בעצבים.
"חכה! עוד לא סיפרתי לך מה קרה לי עכשיו!" - המשכתי להתלהב.

סיפרתי להם את כל הסיפור במכונית. כולם התלהבו נורא, והבטחתי
לחלק איתם את הזכייה שלי, הרי בכל זאת - הם היו השותפים שלי!
חיכינו במכונית, חצי שעה כבר עברה, והבחורה ממפעל הפיס עוד לא
התקשרה. אני המשכתי לתפוס את הטלפון כאילו הוא חלק מהגוף שלי,
הייתי במתח אדיר.
ואז, טלפון.

"מה קורה אחי?" אמר לי אילן מהקו השני.
"הא, אילן! אתה לא תאמין! זוכר ששלחנו לוטומאט לפני כמה
זמן???" - המשכתי עם ההתלהבות.
"בטח זוכר!" - שמעתי קול מתלהב מהעבר השני של הקו.
"אילן, זכיתי!! 20 מיליון!!" - המשכתי בהסטריה.
לפתע שמעתי קול צחוק מתגלגל מהעבר השני של הקו - "סתם עבדתי
עליך יא דפוק! נתתי לאחותי את הטלפון! חהחהחה!"

ניתקתי.
הפכתי להיות כחול כולי, חיוור, גמור.
הסתכלתי על החבר'ה שהביטו בי בסקרנות ובמתח.

"למישהו יש סיגריה?"