אני משקיף עליה כבר שעות. הערב כבר ירד, ועוד שלוש שעות תצא
לשדה התעופה. היא יושבת על המזוודה התפוחה, העמוסה בבגדים,
וגוזרת תמונות מתוך העיתונים שרצתה להעיף. הערימה שלהם הולכת
וגבוהה ולתוך פח המתכת הגדול הן צונחות כמעולפות. כשהיא מסיימת
איתן, היא לוקחת את האלבומים לידיה. תחילה את הגדולים והעבים
של המשפחה - היא פותחת בסבלנות את הניילונים ומוציאה מהדפים
הדביקים תמונה אחר תמונה ונותנת להן לצנוח לפח באפיסת כוחות.
אחר-כך, היא עוברת לאלבומים הקטנים, התמונות של החבר'ה, של
האהובים לשעבר, ועכשיו היא כבר פחות סבלנית, והיא שולפת מתוכם
את התמונות בזריזות וביעילות, התמונות מושלכות בחלקלקות לפח
בלא שיעלה בהן קמט. פח המתכת מלא עד כדי שליש מגובהו בחתיכות
נייר מבריק צבעוניות, חתיכות של צבעים ושל זיכרונות. שם חתיכה
של זוהר קליל מפרסומת למשחת שיניים, שם חתיכת תמימות של גשר
ראשון על השיניים מכיתה ג', שם חתיכה של אשליה מאושרת מגיא,
החבר הרציני הראשון מתישהו בחטיבה, שם חתיכת חגיגיות של המדים
הטריים ביום הגיוס. תיעודים של חגיגות פורים ול"ג בעומר, של
נשיקות ראשונות וטיולים שנתיים ברמת הגולן, מרוכזים כולם בתוך
מתכת גלילית חלולה עם ציורי האחים וורנר עליה וסמלי פיס
מטיפקס. לי כבר ילדה גדולה, הגיע הזמן להיפרד מהעבר.
כיף להסתכל עליה, ועוד יותר כיף להנציח אותה, כל-כך כיף להאיר
אותה באורות שונים ולהציב ברקעים שונים ולראות אותה כל פעם
כדמות חדשה, פעם כמכשפה ופעם כילדה קטנה ופעם כקדושה מעונה
ופעם כפאם פטאל מסרטים הוליוודיים משנות החמישים ופעם כפייה
חסרת גיל או תקופה ותמיד תמיד כלי, תמיד יפהפיה, המדונה של
העדשה. אבל הפעם לי אומרת בלי צילומים. הפעם, היא נפטרת מכל
הדברים שליוו אותה במשך שנים, והיא לא זקוקה לליווי. וחבל,
דווקא בסיטואציה הזו, כשהיא יושבת כך בעירום על המזוודה התפוחה
מול פח מלא בשאריות מהעבר שהיא עומדת להשמיד, מסתכלת בהם במבט
חלול מצער ומתקווה, היופי שלה כל-כך דורש תיעוד, כמו מפתה אותי
לנשיקה אחרונה של פלאש.
את החודשים האחרונים שלפני טיסתה לי בילתה בלוח-זמנים צפוף
והדוק שלא נתן לה דקה לנשום, ובימים האחרונים היא הפיגה את כל
הלחץ שהתרכז אצלה בשרירים באמצעות האריזה של החבילות
והמזוודות, ועם מיון שברירי הזיכרונות החל לצאת החוצה כל המתח
שהיה אצור בה: היא היתה עצבנית דיה כדי לחסל שלוש חפיסות
"קאמל" מדי יום, היתה צועקת בקולי קולות את שיריהם של ביורק
ופרל ג'אם שהתנגנו לסירוגין ברקע ובסוף היום היתה צונחת באפיסת
כוחות לכורסא שלה ונרדמת כמו תינוקת, ואני הייתי מלווה אותה
במבטי. עכשיו כל הזיכרונות הללו מרוכזים יחד בפח המתכת, והיא
ניצבת מעליהם נושמת ברכות, מביטה בהם במבט קשה ולאה. היא מדברת
אליהם, קולה בטוח אך רועד.
"כשרגע נשבר, ניתן לעתים לאסוף את רסיסיו ולצבוע אותם. זה
נותן תחושה של הצלה.
כשלהבה נשברת, ניתן לעתים ללכוד את ניצוצותיה ולהקפיא אותם. זה
נותן תחושה של חסכון.
כשמים נשברים, ניתן לעתים לקוות את טיפותיהם ולגמוע אותם. זה
נותן תחושה של מיצוי.
כשהבטחות נשברות, לא ניתן לעולם לשמרן, להשיבן, לקיימן. אפשר
לנסות להבטיח חדשות במקום, אבל האמון הסדוק שנותר לא יחזיק
איתן בקיומן.
הזיכרונות הללו הם כמו רגעים שבורים שניסו לאחות, להבות דעוכות
שניסו ללבות, מים אבודים שניסו לקרר, וכל זיכרון הוא צלם של
דבר שהיה ואינו, ואנו מנסים להנציחו. אבל אין טעם עוד בהנצחות
אם אין מה שיגרום להם לקרום עור וגידים אל תוך ההווה, ועל כן
אין טעם בעבר. ואם ברצוני לפתוח בהווה חדש, נקי, מושלם, הרי
שעליי לתת שנית לזיכרונות הללו את הזכות להתפוגג ולמות בכבוד,
לתת לעבר למות סופית.
לתת את הזכות, ולא את העונש."
את הסיגריה האחרונה שלה לפני היציאה לי מדליקה בעזרת גפרור,
ומשליכה את הקיסם הבוער לפח. אש גדולה מצמחת מתוכו ומאירה את
לי בנגה כתום חמים, שיחד עם הצללים הפעוטים צובע את גופה
במשיכות עבות ומדויקות, תיאום מושלם של צבעים שעוטף את יצירת
האמנות המיוחדת ביותר שמסוגל העולם לברוא - הגוף הנשי, גופה של
לי.
האדים שממלאים את החדר הסגור מערפלים אותי קלות, ומבטה של לי
מופנה עתה אליי.
"עכשיו תורך" היא לוחשת. "בוא, תצטרף".
אם בגלל שעיניה של לי כל-כך יפות, ואם בגלל שהאש גם היא קורצת
ומזמינה, ואם בגלל שאינני אלא חפץ חסר רצונות הנתון למרותה של
לי, אני מצטרף. לי אוחזת בי בחוזקה ובעדינות מובילה אותי אל
תוך הפח, שהרי אני שתיעדתי אותה במשך השנים בעצם סיכמתי את
עברה. אני נוחת על מצע הניירות המתאכלים והלהבות מתחילות ללטף
אותי, חלקים בתוכי משמיעים קולות נפץ. החום שהיה נעים מרחוק
הופך לבלתי נסבל, אבל אני יודע שבסופו של דבר זה ייגמר. בשניות
האחרונות אני יכול לראות את לי עוטה על גופה מעיל ארוך ונפרדת
לשלום. לי תצא עכשיו, תפתח בפרק חדש בחייה, כל מה שקדם לו תם,
וכן גם אני הולך ותם.
הדבר היחיד שמטריד אותי עכשיו בעודי נשרף לאיטי, הוא שבחוץ
לארץ לי בטח תקנה מצלמה חדשה, וטובה הרבה יותר.



© אפריל 2001