"דודי מה אתה חושב שאתה עושה?" דנה דחפה את דודי ממנה לאחר
שנישק אותה.
"דנה, אני מצטער... אני לא יודע מה קרה לי"
"דודי אל תשחק אותה, שנינו יודעים שזה רק עוד אחת מההצגות שלך
ושאתה רק רוצה לקלקל לי ולעומר."
"אני נשבע לך, דנה, זה לא זה. אני לא משחק איתך. זה אמיתי! אני
לא יודע בדיוק מה אני מרגיש אבל מה שאני מרגיש זה שיש בינינו
בזמן האחרון קשר, אולי לא קשר, אני לא יודע איך לקרוא לזה, אבל
אני יודע שיש בינינו משהו ושגם את מרגישה את זה."
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אין בינינו כלום. הדבר היחיד
שיש בינינו, הקשר היחידי בנינו זה עומר! הוא החבר שלי ואתה
החבר הכי טוב שלו!"
"דנה אל תגידי את זה, את יודעת שזה לא נכון ושאנחנו רק נשקר
לעצמנו ולעומר אם לא נגיד את האמת."
דנה התקרבה עליו והתחילה לחפש על גופו משהו "נו איפה זה? איפה
אתה מסתיר את המקליט, אני מכירה אותך אני יודעת שאתה רוצה שאני
יגיד משהו מפליל ואתה תקליט אותי. אני פשוט יודעת!"
"דנה די, אין אלי כלום, את מתנהגת כבר מוזר מה קורה לך!?" "מה
קורה לי?!? אני צריכה לשאול אותך את זה לא אתה אותי! תראה
מבחינתי לא קרה פה כלום היום ואני מקווה שגם מבחינתך. אני
מקווה שלא תעשה שטויות ותספר על זה לעומר כי כלום לא קרה.
אנחנו מבינים אחד את השני?" "דנה חכי רגע, אל תלכי! למה את
רוצה להסתיר את זה כל כך עם זה לא עשה לך כלום?" "כי אני לא
רוצה להרוס לך ולעומר את הקשר הטוב שיש בנכם, קשר שחשבתי שאתה
מכבד!" "דנה, אל תשקרי. את לא רוצה לספר כי את יודעת שקרה פה
יותר מסתם נשיקה. אני התחלתי את הנשיקה אבל את בהחלט המשכת
אותה!" "אני לא המשכתי כלום! עכשיו אני הולכת ואני מקווה שאתה
לא תעשה שטויות ותספר לעומר,  ביי!"
דנה החלה ללכת במהירות לעבר כיוון ביתה, היא חששה שעומר יבוא
לפתע ולא יבין מה היא עשתה עם דודי. באמצע הדרך היא הרגישה
שהיא חייבת לספר למישהו את כל מה שקרה. בדרך כלל היה זה עומר
שהיה איש סודה אך את הדבר הזה היא לא יכלה לספר לו. היא לא
רצתה לפגוע בחברות שלה איתו ובמיוחד לא בחברות שלו של דודי!
היא החליטה ללכת לגיא ולשפוך את הלב כמו בעבר.

דנה אור היא נערה בת 17 שגרה במרכז הארץ, בתל אביב. היא ועידו
חברים כבר שנתיים וחצי. הם הכירו דרך הידיד הכי טוב שלה, גיא.

עד שעידו הגיע גיא היה איש הסוד שלה. היא סיפרה לו הכל וגם הוא
לה. היא סיפרה לו כמה היא רוצה להתאהב במישהו עד הראש ולמצוא
את הבן אדם שיעשה אותה מאושרת. גיא ידע בדיוק את מי לשדך לה.
מבין כל החברים שלו עומר היה הרגיש ביותר וממש דומה לדנה. הם
היו כמו נשמות תאומות!

היא הרימה את הפלאפון וחייגה לגיא.
"גיא, מה המצב?" "הכל טוב מתוקה, קרה משהו?"
"איך אתה יודע שקרה משהו?" "נו באמת, דנה, אני מכיר אותך כמו
שאני מכיר את עצמי! נו ספרי מה קרה!" "נכון, אתה צודק, קרה
משהו, אבל זה לא לטלפון. אתה יכול להיפגש איתי עכשיו או שאתה
עסוק?" "בטח שאני יכול דנה, איפה את עכשיו?" "אני ליד גן
השלושה, אתה יכול להגיע לכאן?" "כן בטח. חכי לי שם."
כעבור מספר דקות הגיע גיא לגן ומצא את דנה יושבת לבד על ספסל.
"נו הגעתי, עכשיו את יכולה לספר לי מה האסון שקרה?" גיא אמר
זאת כבדיחה. בדרך כלל שדנה היתה מזעיקה אותו וקוראת למקרה מצב
חירום הוא היה יודע שזה סתם שטות שאפשר לפתור בשניה.
"אל תצחק, הפעם זאת ממש לא בדיחה. גיא מה שאני עומדת לספר לך
יישאר בינינו אני יכולה לסמוך עליך נכון?" "את שואלת? אני נעלב
מזה שאת שואלת! בטח שאת יכולה לסמוך אלי! נו קדימה שפכי את
מדאיגה אותי!" "טוב אז מקודם הייתי פה לבד וראיתי את דודי,
התלנו לדבר והיה סבבה, כאילו רגיל כזה, ואז הוא הדביק לי נשיקה
גדולה כזאת שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אחרי זה הוא התחיל
להגיד שישלו רגשות אלי וכל מיני דברים כאלה." "מה? אני ירביץ
למפגר הזה. דנה אל תדאגי זה עוד אחד מהמשחקים שלו. חשבתי שאת
מכירה אותו כבר! אני ידבר איתו ואני יסדר את העניינים אל
תדאגי!" "לא רגע, חכה. גם אני חשבתי ככה ואמרתי לו את זה אבל
הוא נשבע לי שזה לא משחק והוא גם אמר שאנחנו צריכים לספר לעומר
על הרגשות שלנו."
"מה על איזה רגשות הוא מדבר? אני אומר לך הוא רק בוחן אותך.
רגע שהוא נישק אותו את לא נישקת אותו חזרה נכון?" "אז זהו,
שהוא אומר שאני החזרתי לו נשיקה, אני לא יודעת מה קרה באותה
שניה, יכול להיות שכן החזרתי לו נשיקה אבל.." "אבל מה? או
שהחזרת לו או שלא! זה לא כזה מסובך!" "די גיא, אל תצעק אלי! גם
ככה אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי."
"טוב אני מצטער בואי אלי. אל תדאגי זה בטח סתם משהו רגעי כזה
נכון?" "כן, כאלו אני חושבת, אני מאמינה " "דנה את אוהבת
אותו?" "את מי?" "מה זה את מי? את חבר שלך, באמת דנה שאני לא
מבין אותך. שאלה כזאת צריכה להיות ברורה לך!" "אני יודעת, אבל
אני לא יודעת מה לענות לך! אני אוהבת את עומר אבל..." "אבל
מה?" "אבל אני חושבת שאני מאוהבת בדודי." "טוב מתוקה את רוצה
לשמוע את דעתי?" "כן, בטח!" "תלכי הביתה תשני על זה קצת ונדבר
מחר בוקר אוקי? אל תתראי עם דודי או עומר!" "אתה כנראה צודק.
טוב אז אני ידבר איתך מחר ותודה." "אין בעיה את יודעת שאני פה
תמיד בשבילך!"
שניהם נפרדנו לדרכיהם והלכו לביתם. כאשר הגיעה דנה הביתה היא
ישר נכנסה למיטה בלי לומר דבר לאף אחד מבני הבית. היא החליטה
לנסות לשכוח מכל מה שקרה ופשוט להירדם.
אך כאשר נרדמה בחלומותיה היא החלה לחלום על כלמה שקרה ובמיוחד
על התקופה הנהדרת שהייתה לה עם עומר. היא התעוררה מוקדם והבינה
שזהו סימן שאליה לשכוח מדודי ולהתרכז בעומר! היא התלבשה
במהירות והלכה עליו.
היא דפקה בדלת הרבה זמן עד שעומר פתח לה את הדלת אך מיד שפתח
אותה היא נתנה לו נשיקה שמעולם לא קיבל.
"ואוו, לכבוד מה זה היה?" "סתם, מה אסור לי לתת נשיקה לחבר
שלי?" "בטח שמותר מותק, אבל השעה הזאת לא מתאימה לך, את בטוחה
שלא קרה כלום? את מרגישה טוב? הסתכל בשעון?"
"עומר, לא קרה כלום, אני מרגישה מצוין וכן הסתכלתי בשעון
וראיתי שהשעה היא -10 בבוקר, השעה הטובה ביותר לתת נשיקה לחבר
המקסים שלי!" "אוקי, אם את אומרת אני מאמין לך. בואי נלך לישון
קצת עכשיו כי אני מת מעייפות. חזרתי אתמול מאוחר."  "ואלה?
איפה היית?" "סתם יצאנו כמה חברים לאכול, את יודעת כרגיל אני
דודי וכל השאר." "אה, היית עם דודי?" "כן, למה יש בעיה איתו או
משהו?" "לא מה פתאום. סתם חשבתי שלא שמעתי." "טוב, אז מותק
בואי ניכנס לישון קצת. לך למיטה אני ישב קצת יראה טלוויזיה."
"אוקי, אם יש טלפון תעני אוקי מתוקה?"
"כן בטח עומר. לך לישון אני יבוא גם עוד מעט."
לאחר מספר דקות נשמע צלצול הפלאפון של דנה. "דנה מה המצב? נו
נרגעת מאתמול?" היה זה גיא בקו השני. "כן, ותודה על אתמול.
עזרת לי מאוד." "אני שמח. הגעת להחלטה?" "כן היה לי חלום בלילה
והכל התבהר לי. אני אוהבת את עומר וזהו. אני אצלו עכשיו! הוא
חזר לישון" "יופי, אני שמח שאת מאושרת. אם את מאושרת אני שמח."
"אני מאושרת. טוב אני חושבת שאני יכנס לישון קצת כי כל הלילה
היולי מחשבות ולא הצלחתי לישון טוב." "אוקי מתוקה, דברי איתי
יותר מאוחר, ביי." "ביי ושוב תודה!" דנה סגרה את הפלאפון והחלה
ללכת לכיוון חדרו של עומר, אך בדיוק נשמע צלצול הטלפון בביתו
של עומר. היא שינתה כיוון והלכה לעבר הטלפון.
"הלו?" "הלו, מי זאת?" היה זה קול של גבר בצד השני של הטלפון.
"זאת דנה מי זה?" "אה, דנה. זה דודי." למשך מספר שניות שנראו
ארוכות כנצח.
"עומר ישן עכשיו. למסור לו משהו?" "אה לא, רק שהתקשרתי. מה
ישנת אצלו?" דנה הרגישה את הקנאה בקולו של דודי. היא רצתה
לגרום לו לקנא עוד יותר ולכן שיקרה לו.
"לא שזה עניינך אבל כן, ישנתי אצלו אחרי שחזרתם אתמול הוא בא
לקחת אותי עליו." "זה מוזר כי דיברתי איתו אחרי שחזרנו והוא לא
אמר לי שאת אצלו. הוא רצה לבוא לישון אצלי..." "אין לי מושג
לגבי זה, כנראה הוא החליט שהוא מעדיף לישון איתי." "כנראה, גם
אני הייתי בוחר ככה." "טוב, אני לא רוצה להיכנס לזה! אתה רוצה
שאני המסור לו משהו או לא?" "דנה אני רוצה להיפגש איתך. אנחנו
חייבים לדבר." "לדבר על מה? אין לי על מה לדבר איתך. אנחנו
נדבר רק בזמן שניפגש כל החברים. לא שניה אחת יותר." "למה את
מפחדת לדבר איתי? א מפחדת שהרגשות שלך שוב יתעוררו?" "לא! אין
לי שום רגשות עלייך! השיחה הזאת מתחילה לעצבן אותי אז אם לא
אכפת לך אני רוצה לחזור לחבר שלי." "אוקי תחזרי לעומר. אבל אני
לא מוותר עלייך. אף פעם לא הרגשתי ככה ואני לא מתכוון לוותר על
הרגש הזה. אני אוהב את עומר כמו אח אבל אנחנו צריכים להיות
יחד, זה לא תלוי בנו!" "אם זה לא תלוי בנו אז תפסיק ללחוץ אלי.
אני אוהבת את עומר ורק אותו! ביי." דנה סימה את המשפט וטרקה את
הטלפון. היא היתה כל כך המומה מאופן הדיבור של דודי. היא מעולם
לא שמעה אותו מדבר בכזאת בגרות ובכזאת נחישות. השיחה הזאת
עוררה בה רגשות נסתרים והאדרנלין שלה קפץ.
"דדדדננננההה..." נשמע קולו של עומר. "בואי רגע אני רוצה לתת
לך נשיקה ענקית. ולהירדם שאני מחבק אותך." דנה שמעה את זה
והחלה להירגע מהשיחה עם דודי. היא חזרה לעצמה והלכה לחדר כאילו
שום דבר לא קרה.
"מי זה היה בטלפון?" "דודי, חשבתי שאתה ישן אז אמרתי לו שאתה
תחזור עליו אוקי?"        "כן, בטח אין בעיה. עכשיו יפיופה
בואי אלי." היא נכנסה למיטה ושניהם נרדמו מחובקים זה בזרועות
זה.
"דנה, יפיופה. קומי, כבר 5." "לא, אני רוצה לישון עוד קצת!"
"אמא שלך התקשרה לפני כמה דקות, היא לא הבינה איפה את." "נו
ואמרת לה שאני כאן?" "כן, ברור אלא מה?" "טוב נו אז עכשיו היא
יודעת. בוא נישן עוד קצת מתוק שלי. אני מתה מעיפות." "טוב דנה,
את תשני אני בסלון." אחרי 3 שעות דנה התעוררה שוב ושמעה
דיבורים וקולות רבים מהסלון. היא לא הבינה מי זה יכול להיות
מכיוון שההורים של עומר בחו"ל. היא החלה ללכת לכיוון הסלון
וראתה לפתע את עומר דודי וגיא יושבים בסלון וצוחקים.
"הנה הילדה שלי התעוררה" עומר צחק וחייך לעבר דנה.
"כן, ממש היפיפה הנרדמת" גיא המשייך.
"חה, חה מחיק מאוד. טוב שניה אני יתארגן וכבר יבוא." היא נכנסה
לאמבטיה והיתה בהלם. היא בכלל לא רצתה לראות את דודי ובמיוחד
לא במצב כזה. היא שתפה פנים סירקה שער ויצאה החוצה.
"נו אז מה אתם עושים?" היא התיישבה על ברכיו של עומר.
"סתם, מדברים." ענה גיא. גיא קלט שדנה מנסה למשוך את צומת לבו
של דודי והיה נראה שגם דודי קולט. "תאמין לי עומר, אני לא יודע
איך השגת כזאת בחורה לעניין כמו דנה. גם יפה, גם חכמה. אני לא
מבין מה היא מוצאת בך. אני לעומתך הרבה יותר טוב." דודי ניסה
להחזר לדנה.
"אין כמו עומר. הוא כל מה שבחורה מחפשת. נאמן חכם חתיך. פשוט
בן אדם מושלם."  היא אמרה זאת והדביקה לעומר נשיקה. "גם את
מושלמת מתוקה שלי, לא יכולתי למצוא מישהי יותר טובה ממך." עומר
אמר.
"תגיד רגע עומר, אתה לא מפחד שמישהו יגנוב לך אותה. הרבה היו
רוצים את לצאת עם מישהי כזאת." דודי ניסה לרמוז לעומר. "לא אני
לא דואג. אני סומך על דנה בעיניים עצומות. עם יש לי ממי לדאוג
זה רק ממך. אולי פתאום תחליט שבא לך עליה." "ואם הייתי נדלק
אליה, היית נותן לי אותה קצת?" "בטח, בשביל מה יש חברים?"
שניהם החלו לצחוק ורק דנה החלה להתעצבן.
"להזכירכם, אני פה בחדר. יושבת ושומעת על מה שאתם מדברים. ואני
לא מוכנה שאתם תדברו אלי ככה! אני לא הרכוש שלא אף אחד ממכם."
דנה אמרה זאת בעצבים והלכה לחדר.
"בנים מצטער, היא לא ככה בדרך כלל, אני לא יודע מה קרה לה. אני
ילך לדבר איתה. חכו רגע אוקי?" עומר הלך לחדר שלו. בינתיים
בסלון נשארו גיא ודודי. גיא החליט להגיד לדודי בדיוק מה שהוא
חושב. "דודי זה ממש לא היה בסדר מה שעשית עכשיו." "גיא על
תתערב אתה לא יודע כלום אז די." "דודי אני יודע הכל! דנה סיפרה
לי אתמול כבר מה שקרה. אל תעשה לה את זה. היא אוהבת את עומר
ואתה רק מסבך לה את החיים עכשיו." "אם היא אוהבת אותו כמו שאתה
אומר זה לא צריך לסבך לה את החיים. אני לא יכול לעצור את
הרגשות שלי. ככה אני מרגיש ואני פועל לפי הרגשות שלי וזהו. אם
זה לא מוצא חן בעיינך זה בעיה שלך." "תראה אני לא רוצה להתערב
אבל דנה כבר ערבה אותי בזה. אני אומר לך, קשה לה עם זה. ועכשיו
שאמרת את כל הדברים האלה ליד עומר זה קורא אותה." "אני לא יודע
מה להגיד לך." שניהם השתתקו.
בינתיים בחדר של עומר התרחשו דברים אחרים.
"דנה, מה יש לך? את יודעת שזה היה בצחוק. למה את מתרגזת מזה.
נראה לך שאני ייתן למישהו לגעת בך?" "אתה לא שם לב אבל אתה
ממשיך בזה. אני לא הרכוש של ושאני ירצה שיגעו בי אז יגיעו בי
ושאני לא ירצה אז לא יגעו בי, זה לא קשור עלייך בכלל זה קשור
רק אלי!" "דנה זה מאוד פוגע מה שאת אומרת. מה זה לא חשוב לך
מתי יגעו איתך או יתחילו איתך? העיקר שלך יהיה טוב?" "אני לא
התכוונתי לזה." "טוב דנה, את עצבנית עכשיו וגם אני מתחיל להיות
עצבני אז עדיף שלא נגיד כל מיני דברים שאחרי זה נתחרט. אני
בסלון שתהיה יותר בסדר תבואי." הוא יצא מהחדר והלך לסלון.
"מצטער חברים אני לא יודע מה יש לה." "אני ילך אליה רגע אוקי
עומר? לא אכפת לך?" "גיא תלך עם אתה חושב שהיא תקשיב לך." "רגע
גיא, אולי עדיף שאני ילך. הרי כל זה בגללי." דודי אמר. "לא זה
בסדר אני ילך, לא נראה לי שהיא תרצה לראות אותך עכשיו." גיא
ניסה להתחמק מההצעה. "דווקא לפי דעתי עדיף שדודי באמת ילך והם
ישלימו." עומר אמר בלי לדעת שהוא הורס לעצמו את היחסים שלו עם
דנה.
"דנה אני יכול להיכנס?" דודי גמגם. "למה אתה בכלל שואל?! הרי
אתה עושה מה שאתה רוצה בכל מקרה." "דנה אני מצטער, לא התכוונתי
לפגוע בך. זה היה בצחוק."
"זה הבעיה איתך, הכל אצלך בצחוק. שום דבר אצלך לא רציני."
"דנה די, תפסיקי לקחת הכל כל כך קשה. תשתחררי קצת! זה יעזור
לך."
"אני לא רוצה להשתחרר, טוב לי איך שאני. טוב לא עם עצמי ועם
עומר לידי."
"את בטוחה בזה? כי זה לא ממש נראה ככה." "אני מאוד בטוחה בזה
אני רוצה שתפסיק עם השטויות שלך בקשר לשנינו. אני עם עומר
עכשיו וזהו. אז אל תנסה לרמוז דברים אחרים. עכשיו אם לא אכפת
לך אני רוצה להישאר לבד." "טוב אני ילך, אבל את יודעת שזה לא
רק דיבורים. אני יודע שגם את מרגישה כלפי דברים." "דודי אתה
שחצן, מעצבן, מתלהב ובטוח בעצמך כל כך, אולי זה לא באשמתך כי
תה רגיל שבנות רצות אחריך אבל אני לא אחד מהבנות האלה! פשוט
תלך כבר!! אני לא רוצה לשמוע אותך יותר. פשוט תלך!".
דודי יצא מהחדר והלך לסלון.
"מצטער עומר. היא עדיין בעצבים. אני חושב שעדיף שאני ילך
עכשיו. יש פה יותר מדי בלגאן. דבר איתי בערב ואולי נעשה משהו
אוקי?" "כן בטח אין בעיה. וזה לא בגללך. אני לא יודע מה קרה
לה. בכל מקרה אני ידבר איתך יותר מאוחר" "רגע דודי חכה גם אני
יבוא איתך". גיא קרא.

עברו 10 ימים ודנה עדיין כעסה על עומר. זה לא היה אצלה רגיל
שהיא כועסת ככה. בדרך כלל על דברים קטנים דנה היתה הכי 10
שבעולה והיתה סולחת תמיד, אך הפעם המצב היה שונה. עומר לא הבין
למה היא נפגעה כל כך, תמיד הוא היה עומר שטויות כאלה וגם היא,
אז מה היתה הבעיה הפעם? הוא החליט ללכת אליה ולברר מה באמת
קורה איתה.
אמא של דנה פתחה את דלת הבית. גילה, אמא של דנה, אהבה מאוד את
עומר. לפי דעתה הוא היה הבחור המושלם לביתה.
"שלום עומר מה נשמע? הרבה זמן לא ראינו אותך פה. כבר הרגשתי
כאילו מישהו חסר לי." היא חייכה.  "מצטער זה פשוט לא יצא. הבת
שלך די כועסת אלי בלי שאני יבין על מה. אז באתי לברר מה קורה
איתה." "כן, אני הבנתי שמשהו לא בסדר. טוב היא בחדר תעלה
עליה.
"דנה? אני יכול להיכנס?" עומר אמר זאת בחשש.
"כן, אני לא במצב מלחמתי אתה יכול להיכנס."
"יופי. אני שמח. דנה אני חושב שהגיע הזמן שנדבר. אני מרגיש
שעובר עלייך משהו ואני רוצה לעזור לך. אולי פשוט תספרי לי?"
"נשמה לא קורה לי כלום, באמת. זה פשוט עצבן אותי. אני ממש
שונאת את דודי, אני לא רוצה להיות יותר איפה שהוא נמצא." "דנה
את נסחפת. הוא אמר את זה בצחוק וחוץ מזה שאני ואת תמיד אומרים
כאלה שטויות אז מה הקטע?" "הקטע זה שאם אני מדברת ככה עם חבר
שלי אז זה בצחוק אבל ברגע שחבר של חבר שלי מדבר ככה זה בשבילי
משהו אחר." "אוקי, אולי זה יותר פוגע אבל הוא התנצל ואת צעקת
עליו. אני לא מבין מה יש לך איתו. אף פעם לא היה לך משהו רע
נגדו. הוא לא אדם רע והוא חבר טוב שלי! אל תבקשי ממני לבחור."
"אני לא מבקשת ממך כלום. אני רק אומרת לך מה שאני מרגישה."
"טוב חמודה אני לא יודע מה להגיד לך. את יודעת שאני אוהב אותך
ומת עלייך אבל אני גם אוהב את דודי, הוא חבר שלי מאז שאני זוכר
אותו. מה את רוצה לעשות עכשיו? להמשיך לכעוס ולא לדבר איתי?"
"לא יודעת." "טוב דנה תראי, אני לא אוהב כאלה שטויות. אנחנו
חברים, וחברים אמורים לדבר. אז אני רוצה לדעת מה את רוצה שנעשה
עכשיו." "בוא נשכח מזה. אני מצטערת שהתנהגתי כמו ילדה בת 9."
"טוב מותק, את יודעת שאני לא כועס עלייך. אבל יש לי בקשה אחת,
משהו קטן שתעשי כדי לתאר את האווירה." "מה? אתה רוצה שאני
יעשה?" "אולי תבקשי סליחה מדודי?" "אני יבקש סליחה ממנו??? למה
מה קרה?" "אל תהיה ילדה קטנה עכשיו. רק תגידי שאת מצטערת שצעקת
עליו." "מתוק אני מצטערת אבל אני לא יבקש סליחה." "אבל הוא
באמת נעלב ממך." "נו באמת עומר אתה מכיר את המשחקים של דודי.
זה היה רק עוד אחת מההצגות שלו בטח."
"אני לא ממש חושב. הוא נראה כאילו הוא ממש נפגע וגם שדיברתי
איתו אחר כך הוא אמר לי שהוא מצטער ושאני ימסור לך התנצלות וכל
זה." "אתה יכול להאמין לו אבל אני לא! אולי הוא מתנצל, אבל הוא
מתנצל רק כדי לצאת מזה נקי וזהו נקודה." "אני לא חושב ככה אבל
נמאס לי לדבר על דודי. את הרבה יותר מעניינת אותי. אז מה עשית
ב10 ימים האחרונים?"
"סתם לא משהו מיוחד. הייתי בבית וטיפלתי באחותי וסתם עם
חברות." "אה, נחמד, נחמד. ומה לא התגעגעת אלי?" "בטח שהתגעגעתי
טיפשון שלי. אתה יודע שאני מתה עלייך." "יופי אני שמח כי אני
פשוט לא יודע מה הייתי עושה עוד יום אחד בלי הנשיקות שלך." הוא
תפס אותה ונישק אותה נשיקה ענקית מלאה באהבה. "ואוו, גם אני
התגעגעתי אלייך מותק." היא השיבה לו.
לאחר שעומר הלך דנה החלה לחשוב על שיחתם. היא הבינה כמה עומר
טוב לב, ולמרות שהוא אוהב אותה כל כך הוא לעולם לא יריב עם חבר
טוב כמו דודי על בחורה. הוא היה מוכן לוותר עליה, על אהבתו, רק
כדי להישאר חבר של דודי. לעומתו, דודי היה כל כך שונה. לא היה
אכפת לו שדנה ועומר יחד. הוא קבע לו מטרה ולא בחל באמצעים. דנה
כעסה על כך מאוד והבינה שעשתה את הבחירה הנכונה.

למראית העין הכל שב לקודמתו והחיים המשיכו במסלולם אך דנה
הרגישה שונה עם עצמה. היא כבר לא היתה הילדה התמימה והביישנית
שהיתה כאשר פגשה את עומר. כעט היא כבר החלה לעושה מה שהיא רוצה
והחלה להרגיש יותר בוגרת ושלמה עם עצמה.
היא רצתה לספר לעומר את מה שהיא עוברת אך פחדה לפגוע בו.

ביום שישי אחד מוקדם בבוקר נשמע צלצול בביתה של דנה. דנה היתה
עדיין בשנתה ולא שמעה כלום, לכן אמה פתחה את דלת הבית. בדלת
עמד בחור ששאל עם דנה נמצאת. גילה מעולם לא הכירה את בנער
במסתורי והחלה לחקור אותו.
"מי מבקש אותה עם מותר לדעת?" "בטח שמותר." הוא חייך.
"היי, אני דודי. אני ידיד של דנה. היא לא סיפרה לך אלי?" "לא,
אני לא  חושבת ששמעתי את השם הזה מעולם. דנה ישנה עכשיו למסור
לה משהו?" "אם לא אכפת לך גברת אור אני יחכה לה. זה פשוט מאוד
דחוף." "לי זה לא אכפת, ואם אתה אומר שאתה ידיד שלה אז אני
בטוחה שגם לה לא יהיה אכפת, אך אני חוששת שזה ייקח הרבה זמן.
דנה מתעוררת מאוד מאוחר. אתמול היא חזרה מעידו רק ב5 בבוקר."
"זה בסדר אני יחכה לה."  "אם אתה מתעקש. בוא תכנס. אתה רוצה
לשתות משהו?" "כן אם זה לא קשה לך אני ישתה נס קפה." "אין בעיה
דודי. אני מיד יכין לך." "תודה!"
זה היה ברור שגברת אור נשבתה בקסמיו של דודי. לדודי היה קסם
ויופי מאוד מיוחד. כל בן אדם שדברת איתו לאחר שניה התאהב בו.
דנה לעומת זאת היתה שונה. לא חשוב מה הוא עשה דנה לא נפלה
מקסמיו. הוא ניסה הכל, אך חוסר העניין שלה בו רק הגביר את
הצורך שלו לכבוש אותה.
בהתחלה הכל היה רק משחק כדי לבדוק אותה, לאחר מכן בגלל
התעקשותה לא ליפול לקסמיו, מה שדודי לא היה רגיל עליו, הוא
החליט לעשות הכל כדי להשיג אותה ולא חשוב האמצעים או מי שיפגע.
אך עכשיו היה נדמה שהעניינים משתנים. דודי היה נראה מאוהב
באמת.
"אז ה כל כך חשוב שאתה צריך לדבר עם דנה כל כך מוקדם?" דברת
אור ניסתה לחקור את דודי.
"זה משהו קצת עם אישי, אם לא אכפת לך אני ישאיר את זה ביני
לבין דנה." "אין בעיות דודי. אני לא מתערבת לדנה בחיים."
"תודה. אני שמח שאת מבינה. לא התכוונתי לפגוע בך." אל תדאג לא
נפגעתי. אולי אני יעיר אותה?" "את בטוחה שהיא לא תכעס." "אני
לא חושבת, בוא ננסה." היא החלה ללכת לכיוון חדרה של דנה ואז
דודי קרא לה.
"גבר אור, אולי כדי שאני ילך אליה אם זה לא מפריע לך." "לא אין
בעיה. בבקשה. החדר שלה הוא למעלה מצד שמאל בסוף המסדרון."
"תודה."
דודי הלך לחדרה של דנה ופתח את הדלת. הוא ראה אותה ישנה כמו
מלאך אמיתי. כל כך שלווה וכל כך יפה. הוא לא יכל לעצור בעצמו,
הוא התיישב על המיטה התקרב אליה והחל לנשקה.
דנה שחשבה שעומר הוא זה שמעיר אותה בכל כך רכות ובנשיקה מדהימה
המשיכה לנשקו בלי לפתוח את עיניה ולראות את דודי שעומד מולה.
הנשיקה התגברה והתעצמה עד ששניהם נסחפו.
"דנה אני כל כך אוהב אותך!" דנה שמעה קול מוזר, קול לא מובן.
זה לא היה קולו של עומר. היא עצרה, פתחה את עיניה וראתה אותו
עומד מולה. היא לא הבינה מה קורה. היא היתה בהלם. מילים לא
יצאו מגרונה.
"דנה, זאת היתה הנשיקה הטובה ביותר שנתנו לי, ותאמיני לי שהרבה
נישקו אותי." דנה עדיין לא הוציאה מילה מפיה, כעט במקום מילים
השתלט אליה הכעס והזעם היא ניסתה לעצור אותו אך לא הצליחה.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה פה?" היא צעקה.
"באתי לדבר אתך, ואמא שלך הכניסה אותי. ואז ראיתי אותך כל כך
יפה והתחלת לנשק אותי. זה היה מושלם. ידעתי שלבסוף תביני
שאנחנו צריכים להיות יחד!"
"מה??? אני לא מאמינה שזה קורה לי. דודי אני לא יודעת בשביל מה
באת ולמה אמא שלי הכניסה אותך לכאן בזמן שאני ישנה אבל דבר אחד
אני כן יודעת. אני לא התחלתי  לנשק אותך! ואני לא הבנתי שאני
אוהבת אותך, לא מבינה שאני אוהבת אותך ולא יבין לעולם שאני
אוהבת אותך כי זה לא נכון! למה אתה לא יכול להכניס לך את זה
לראש?!" "דנה אל תגידי את זה. אם זה לא היה נכון אז למה נישקת
אותי?" "אני לא נישקתי אותך. אתה הערת אותי בנשיקה וחשבתי שזה
עומר. בגלל זה המשכתי ככה בנשיקה. אני אוהבת את עומר וחשבתי
שזה הוא! ואז שמעתי את הקול שלך והבנתי ששוב ניסית לעבוד אלי.
אני רוצה שתלך מפה ושלא תספר על מה שקרה כאן לאף אחד זה ברור?"
"למה לא לספר? אם זה אשמתי אז את צריכה ללכת לספר לעומר ולהגיד
לו מה החבר הטוב שלו עשה לו מאחורי הגב." "אני באמת צריכה
להגיד לו את זה, אבל אני לא יגיד כי אני אוהבת אותו ואני יודעת
איך זה ישבור אותו לגלות מה החבר הכי טוב שלא עשה לו מאחורי
הגב. אתה יודע מה הוא אמר לי לפני כמה ימים? הוא אמר לי שהוא
מעדיף לוותר אלי רק כדי לשמור על החברות שלו אתך. הוא אוהב
אותך כמו אח, וכל מה שאתה עושה לו ממש לא מגיע לו. אתה צריך
להתבייש במה שאתה מנסה לעשות. אני מבקשת שתלך ולא תגיע לכאן
יותר." "דנה אני ילך עכשיו אבל אני יחזור. אולי לא בבית ואולי
לא נתראה כמו שאני מקווה באל אני יבוא שוב עד שאת תהייה שלי.
יותר מידי מונח פה על הכף." "יותר מידי? על מה אתה מדבר? מה
אני נראת לך כמו כסף שאתה יכול להפסיד ולהרוויח?" "לא, אה, לא
לזה התכוונתי" הוא גמגם קצת.
"מה קרה שאתה מגמגם? טוב זה לא מעניין אותי. מבחינתי אתה לא
קיים!" "דנה, אני נשבע לך, אני אוהב אתך." דודי הזיל דמעה הוא
נשבע שזה לא סתם תרגיל בדרמה ושהרגשות שלו אמיתיים. דנה היתה
מבוהלת היא כבר לא הקשיבה היא רק רצתה שהוא ילך, היא היתה
מבולבלת.
"בבקשה תלך כבר, אני לא יכול עם זה יותר!" דודי ראה שהיא נסערת
הוא יצא מהחדר והלך.
"ביי דודי, אני מקווה שהכל הסתדר." גברת אור קראה לעבר דודי
בעודו יוצא מהדלת הראשית.
הוא לא הגיב.
לאחר כמה ימים דנה כבר לא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא היתה
חייבת להשתחרר מכל מה שהיא הרגישה, לספר למישהו הכל בלי שיגיב
או יגיד לה מה לעשות. היא התיישבה ליד השולחן שלה בחדר הוציאה
דף ועט והחלה לכתוב. היא החליטה לכתוב לעומר מכתב, היא לא ידעה
עם היא תשלח אותו או לא אך מה שבטוח היה שהיא חייבת לעשות את
הצעד הזה, הצעד הראשון.

עומר...
   
רציתי לכתוב לך שזה לא שאני לא אוהבת, רציתי להגיד שזה לא בגלל
שאתה לא חשוב לי...
זה פשוט בגלל, בגלל, בגלל
כשהכרנו הייתי ילדה ביישנית ומופנמת, אבל אתה התלהבת מאך שאני
וזהו, לא ניסית לשנות אותי וזה מה שאני אוהבת בך כל כך. כמעט
וסגדת לכל מה שעשיתי ואמרתי והשקעת כל זמן פנוי בי. זה היה כיף
להרגיש כל כך מיוחדת, נאהבת. אבל הקסם פג, אולי בגלל שאהבת
אותי ללא תנאי בלי בכלל לדרוש כלום, בלי להבין שאני זקוקה
לאתגרים. זקוקה לכאלה שיעשו לי קצת חיים קשיים.
דודי, החבר הכי טוב שלך, היה האיש שהכי עיצבן אותי בעולם. הוא
היה שחצן, מתלהב מעצמו וחושב שכל העולם סובב סביבו. לאט, לאט
התקרבנו, הוא היה נראה לי מעניין, מיוחד, טיפוס שממש קשה
להלהיב אותו, הכל אצלו הצגה. שהתנשקנו בפעם הראשונה הייתי
בטוחה שזו רק הצגה, שהוא רק מנסה להרוס לי ולך. החלטתי לא
להגיד לך כלום כי לא הרגשתי שזה היה משמעותי. לאחר כמה זמן
דודי דפק על דלת הביתי, חייך לאמא שלי את החיוך המקסים והתמים
שלו ולאחר שהקסים אותה הלך לחדרי. הוא העיר אותי מהשינה
בנשיקה, הזיל דמעה ונשבע שזה לא תרגול שלו להצגה בחוג דרמה.
הייתי מבולבלת ולא ממש הקשבתי, חשבתי רק עליך ואיך תכעס עליו
כשתדע. אבל החלטתי עוד לא לספר כדי לא להרוס את החברות שלכם.
נראה לי מטומטם ששני חברים יריבו על בת, ועוד עלי. במהלך הימים
הבאים, למרות שלא רציתי, לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ ממנו ועל
מה שאמר.
אתה בטח הרגשת, אבל בחרת להתעלם ולנסות לעשות אותי שמחה.
אני מקווה שמחר יהיה לי את האומץ לספר לך את הכל.
שלך דנה!


דנה הסתכלה על הדף, היא לא ידעה מה לעשות איתו. האם לשלוח
לעומר את המכתב האמיתי הזה שיצא מליבה או להשאיר אותו אצלה
במגרה לעוד כמה זמן? היא חשבה על זה רבות ובסוף החליטה להוציא
את האמת לאור. היא הבינה שהיא חייבת לספר לעומר מה קרה ולא
חשוב מה יהיו התוצאות. הרי זכותו לדעת שחברה שלו התנשקה עם
חברו הכי טוב! גם היא היתה רוצה לדעת אם היא היתה במקומו.
היא הרימה את הטלפון וחייגה את מספרו של דודי.
"הלו? מי זה?" "דודי, זאת דנה. הגעתי להחלטה." "החלטה? איזה
החלטה?" "החלטה בקשר לסוד שלנו! אני החלטתי לספר לעומר הכל."
"דנה, את לא יודעת איך הפכת אותי למאושר! סוף, סוף הבנת שאני
ואת צריכים להיות יחד." "לא, דודי אתה לא מבין. אני הבנתי שאני
צריכה לספר לו את האמת כי אני אוהבת אותו. זה לא קשור עלייך.
אני פשוט חושבת שהאמת צריכה לצאת לאור. אני לא יכולה להמשיך
לשקר לו." "דנה אם את לא רוצה להגיד לו את האמת זאת בעיה שלך
אבל כשאת מספרת לו את האמת אני רוצה להיות שם כדי להסביר לו
למה אני עשיתי את זה. זה בסדר מבחינתך?" "כן, אין לי בעיה עם
זה. אני הולכת עליו היום ב9- תהיה שם ונדבר איתו יחד." "אין
בעיה אני יחכה לך שם כי אני בדיוק בדרך עלי עכשיו."
דנה החלה להתארגן לקראת הערב. היא היתה מאוד נרגשת ומתוחה אך
באותו הזו גם מאוד בטוחה בעצמה שזה מה שהיא צריכה לעשות ולא
חשוב מה יהיה הסוף.
היא נכנסה להתקלח, התארגנה ישבה מול המשב והסתכלה בתמונות שלה
ושל עומר שהיו על המחשב. לפתע היא נכנסה ללחץ. היא לא רצתה
לאבד את עומר. היא אוהבת אותו והוא אוהב אותה. הוא יעשה הכל
בשבילה וגם היא, אז למה היא מתנהגת ככה כלפיו. אולי יא לא
צריכה לספר לו את האמת? אולי עדיף להשאיר את הסוד הזה בתור סוד
ולא להוציא אותו לעולם? דנה החלה לחשוש. כל מיני שאלות עלו
במוחה. היא הרי אוהבת את עומר אז למה להרוס? את דודי היא לא
סובלת זה בטוח נכון?!? דנה החליטה לבטל את החשיפה של האמת בני
עומר. היא לא היתה מוכנה לאבד אותו. לא עכשיו לפחות היא הרימה
את הטלפון וחייגה במהרה לדודי. השעה היתה כבר רבע ל9- ודנה
היתה בלחץ שהיא  לא תתפוס את דודי בזמן, לפני חשיפת האמת.
דודי לא ענה, היא חייגה שוב ושוב אך דודי לא ענה! כל פעם שהיא
חייגה הפלאפון עבר ישר למזכירה. היא החליטה להשאיר לדודי הודעה
בתקווה שהוא ישמע אותה לפני שהוא יספר לעומר את כל מה שקרה
בזמן האחרון.
דודי, היי זאת דנה. תקשיב התחרטתי בקשר לחשיפת האת שלנו. אני
לא מוכנה עוד. אז אל תעשה שטויות אל תספר את האמת. אני מקווה
שאתה שומע את זה בזמן. תתקשר אלי אחרי שתשמע
את זה בי.

המזל לא היה לצד דנה הפעם. דודי כבר היה אצל עומר ממזמן והשעה
היתה כבר 9 ורבע. הוא לא שמע את הפלאפון מפני שלא היו בטריות
מה שגרם לו להסגר. הוא החליט שהגיע הזמן לספר לעומר את האמת עם
או בלי דנה.
"עומר אז אתה שומע, אנחנו צריכים לדבר על משהו שיושב לי בלב
כבר הרבה זמן." "דבר אחי, אתה יודע שאני פה בשבילך תמיד."
"אוקי, אני מקווה שגם אחרי שתשמע את זה תמשיך לקורא לי אחי.
טוב אז אני מתחיל. לפני כמה זמן, אני לא זוכר מתי בדיוק זה היה
התחלתי  להתאהב במישהי. הי אלא ידעה על מה שאני מרגיש ואני
ניסיתי להסתיר את הרגשות האלה." "די, מי זאת? איך לא סיפרת
לי?" "עומר, בבקשה על תפסיק אותי. גם ככה קשה לי לספר לך את
זה." "אוקי, מצטער. תמשיך." "טוב אז הרגשות האלה התגברו מיום
ליום ולא ידעתי מה לעשות אתם. בקיצור נישקתי אותה. הבעיה היא
שיש לה חבר שהיא טוענת שהיא אוהבת מאוד ולא תיפרד ממנו במיוחד
לא בשבילי. ניסיתי להבין אותה אבל אני לא יכולתי לשכוח ממנה
עבר עוד זמן ושוב התנשקנו אני לא יודע כבר מה לעשות עם עצמי
אני חייב שהיא תהיה שלי אבל היא לא מוכנה להודות ברגשות שלה
כלפי. את החבר שלה אני מכיר ואני יודע כמה שהוא יפגע מזה
שעשיתי את זה. אבל באמת שלא התכוונתי לפגוע בו. זה פשוט קרה."
"רגע, אני לא מבין מה הבעיה. הוא חבר שלך והיא לא רוצה אותך אז
למה אתה ממשיך לדחוף?" "אני לא דוחף ולא כלום אבל בכל נשיקה
שנישקתי אותה הרגתי כמה שהיא רוצה אותי גם. אני פשוט יודע את
זה." "תראה אני לא יודע מה להגיד לך. אני יודע שאם זה הייתי
אני במקום החבר הזה שאתה מספר אני הייתי מאוד מתעצבן."
"זה מאוד קשה לי שאתה אומר לי את זה." "למה? אבל רגע מי
מהחברים שלנו יצא עם מישהי? עופר ועינת נפרדו גם דורון ויעל.
רק אני ודנה נשארנו." "עומר, אני לא יודע איך להגיד את זה"
"תגיד לי התחרפנת? אתה עובד אלי נכון? מה זה בדיחה שלך ושל דנה
אלי?" "לא, עומר. זה לא בדיחה." "אני לא מאמין עליך דודי. אני
לא מאמין שבגדת ככה בי. זה ממש השיא בשבילך. עשית לי הרבה
דברים מגעילים בעבר אבל זה, זה באמת שבירת שיאים. חברה זה בגדר
לא מתקרבים ולא חשוב כמה חברים טובים אנחנו, או יותר נכון
היינו!" "עומר אל תגיד את זה, אני לא התכוונתי שזה יצא ככה.
אני פשוט התאהבתי בה. אני לא יכול לשלוט בזה." "אתה יכול, אתה
חייב! ככה חבר אמיתי אמור לעשות! ואיפה דנה? מה היא פחדה לבוא
להגיד לי את זה?" "לא יודע, אבל זה ממש לא אשמתה. היא לא היתה
קשורה לזה בכלל." "תראה אני לא יודע מה להגיד לך, אני צריך
להיות לבד עכשיו. תעזוב אותי." "אוקי עומר, אני הולך. אבל
תזכור שאני מצטער ואני מקווה שמתישהו תוכל לסמוך אלי שוב."
"אני לא יודע עכשיו. אני צריך להקל הכל. אני מבקש שפשוט תלך
עכשיו אם לא אכפת לך." דודי יצא מהחדר. הוא היה שבור. עומר
נשאר בחדר והכל לבכות. הוא לא ידע מה לעשות. הוא החל להסתובב
בחדר חסר מנוחה הוא ניסה להירגע אך ללא הצלחה. בינתיים דודי
טייל ברחובות גם חסר מנוחה. הוא לא הבין איפה דנה. למה היא לא
באה כמו שהם תכננו. הוא בא התקשר אליה וראה שהטלפון מחובה. הוא
פתח אותו ושמע את ההודעות.
לאחר שמיעת ההודעה של דנה הוא נשאר בהלם, לא זז. הוא ידע שהוא
עשה טעות ענקית שהוא לא יוכל לתקן.  הוא התקשר לדנה.
"דנה, זה דודי. תפגשי אותי ליד הספסל בכניסה לפארק. תבואי מהר
זה חשוב." דנה לא הבינה מה קרה. היא ירדה במהירות למטה והגיעה
לפארק.
"דודי, מה קרה?" "תקשיבי דנה, אני לא שמעתי את ההודעה שלך
ואני, אני סיפרתי לעומר הכל." "מה? אני לא מאמינה. איך עשית
דבר כזה. אני לא רוצה שהוא ידע. זה טעות אסור לו לדעת!"
"מצטערת דנה בל אין מה לעשות עכשיו. הוא כבר יודע. הוא השתגע.
אבל הסברתי לו שאת לא קשורה לזה. שזה אשמתי וזהו. את לא קשורה
לזה." "מה זה אני לא קשורה? אפילו אני לא מאמינה לזה. באמת
דודי מה אני יעשה עכשיו?" דודי התקרב אליה הוא חיבק אותה וניסה
להרגיע אותה.
בינתיים עומר ירד לרחוב להסתובב ולהירגע קצת. הוא חשב שהליכה
בפארק ליד ביתו ירגיע אותו קצת וייתן לו לחשוב בבהירות על
המצב. אך הדברים לא קרו כך. עומר נכנס לפארק ובעודו הולך הוא
ראה מרחוק את דנה ודודי מחובקים. הוא נעמד במקום, המום ממה
שרואות עיניו. דנה פתחה בדיוק את עיניה וראתה את עומר עומד
ומסתכל עליהם. היא עזבה במהרה את דודי. הם עמו שניהם מסתכלים
אחד לשני בעיניים, לשניהם מתחילות לרדת דמעות ואף אחד לא זז
ממקומו. עומר לא ידע מה לעשות, הוא היה חייב לזוז משם, הוא לא
יכל לחשוב עוד על שניהם מחובקים זה בזו, הוא הסתובב והחל
ללכת.
"עומר חכה!"  דנה צעקה בקול. עומר לא ענה הוא החל ללכת יותר
מהר. דנה לא יכלה לראות אותו מתרחק ממנה. היא החלה לרוץ אחריו
ולאחר מספר שניות תפסה אותו. "אתה לא מבין, מה שראית עכשיו זה
לא מה שאתה חושב." "דנה, אין לך זכות יותר להגיד לי מה אני
חושב או להגיד לי מה לעשות. אני יודע טוב מאוד מה ראיתי ומה
אני חושב." "אתה לא, אני בכיתי כי דודי סיפר לי שאתה יודע מה
קרה והוא חיבק אותי כדי לנחם אותי. זה הכל, זה כל מה שקרה."
,איך את יכולה להגיד שזה הכל? זה ממש לא הכל ואת יודעת את זה!
אני נתנתי לך את הנשמה שלי, עשיתי כל מה שאי פעם ביקשת וככה את
גומלת לי. ממש תודה." "עומר אתה לא מבין, אני אוהבת אותך ורק
אותך. מה שקרה פה זה טעות אחת גדולה ואי הבנה. אנחנו חייבים
לשבת ולדבר בנחת." "אולי, אבל בטוח שזה לא יקרה היום. היום אני
לא רוצה לשמוע ממך ומהחבר הזה שקרה לעצמו החבר הכי טוב שלי.
תעזבו אותי שניכם בשקט. שאני ירצה לדבר אני יודיע לכם."
דנה לא ידעה מה לעשות אם עצמה אני ירדה על הרכים שלה ובבכי
דיברה." עומר בבקשה חכה, אני אוהבת אותך. בבקשה אל תעשה לי את
זה." עומר כל כך רצה להסתובב אליה. הו אהבל אותה כל כך ורצה
לרוץ אליה ולהרים אותה, לחבר אותה, לנשק אותה ולהגיד לו כמה
שהוא אוהב אותה. הוא עצר בעצמו והחליט לא לעשות זאת. הוא
המשייך ללכת ונעלם באופק.
דנה המשיכה לבכות ודודי בא והרים אותה. הוא לקח אותה הביתה
ושניהם נפרדו. במשך 13 ימים התקשרה דנה לעומר כל יום 4 פעמים
ביום לפחות אך הוא לא ענה לה. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
היא כל כך אהבה אותו והיא הבינה את זה עכשיו. עומר גם לא ידע
מה לעשות. הוא התגעגע אליה אבל ידע שהוא צריך להתרחק. גם דודי
ניסה להתקשר לעומר כל הזמן אך ללא יואיל. לבסוף הוא החליט
לפעול והלך עליו הביתה. דודי ידע ת הקוד לבית של עומר וניכנס
בלי לצלצל. הוא עלה במדרגות ונכנס לחדרו של עומר. עומר היה
מופתע אך לפני שהחל לומר את המילים שלו דודי עצר אותו. "אני
ודע שאתה שונא אותי ולא מבין מה אני עושה פה אבל יש כמה דברים
שאני חייב להגיד לך. אותי אתה יכול להמשיך לשנוא ואני יבין את
זה, אבל דנה, דנה לא עשתה כלום בכוונה. היא כל כך אוהבת אותך
והיא מוכנה לוותר עלייך בתקווה שאנחנו נשלים ונחזור להיות כמו
פעם. אני מבין שזה לא יקרה אבל בבקשה תדבר איתה ותשלימו. אתם
כל כך אוהבים אחד את השני ואני רואה את זה עכשיו. אני מצטער
שגרמתי כל כך בעיות אבל מה שהיא היה ואי אפשר להחזיר את הגלגל
אחורה. בקיצור תדבר איתה. היא מתה עלייך ואוהבת אותך באמת. זהו
זה מה שבאתי להגיד ועכשיו אני ילך, ביי." "רגע, חכה יש לי שאלה
אחת עלייך. אתה עדיין אוהב אותה?" "אני לא יודע מה אני מרגיש
אבל גם אם אני אוהב אותה, אני יודע שזה בא רק מהצד שלי ואין לי
מה לעשות עם זה." "היית חוזר על כל מה שקרה פה?" "לא, זה בטוח
שלא! יותר מידי אנשים נפגעו ואני התנהגתי כמו ילד קטן שחייב
לקבל הכל בלי לחשוב על מי שיפגע." "לא היית חוזר על הכל גם עם
דנה היתה מליטה להישאר איתך והיית מאבד רק אותי?" "אני לא חושב
שגם אז הייתי חוזר על זה כי אתה כמו אח בשבילי ובשבועיים
האחרונים היה לי קשה בלעדיך, הרגשתי שבאמת משהו חסר לי. הלוואי
והגלגל היה יכול לחזור אחורה אבל הוא לא אז אני מקווה שאתה
ודנה תצליחו לחזור אחד לשני ולשכוח כל מה שעשיתי." "טוב, אני
רוצה להגיד לך שאנחנו יכולים לחזו להיות כמו פעם אבל אני פשוט
לא יכול, אני מצטער אולי עוד כמה זמן נוכל לנסות." אני מבין את
זה. אתה יודע את המספר שלי אם תרצה אני מוכן תמיד." דודי יצא
מהדלת והלך.
בצוהריים עומר הלך לדנה. היא היתה מופתעת ולא הבינה מה קרה.
הוא סיפר לה הכל והם החליטו לחזור להיות יחד בלי שקרים
ורמאות.
אחרי חודשיים עומר סלח גם לדודי והם חזרו להיות חברים טובים.
העניינים עדיין לא חזרו להיות כמו פעם אך שלושתם מקווים שלאט
לאט הם יוכלו לסלוח ולשכוח. מה שבטוח שמכל זה הם למדו שהאמת
חשובה מכל ומתוכה נוצרות חברויות אמיתיות ואהבות כנות!