"הלו? יש כאן מישהו? מישהו שומע אותי?" הוא צעק. "ה-ל-ו !!"
הצעקה הדהדה במרחבי האין-כלום. הוא הסתכל סביבו ולא ראה כלום.
אפילו לא עץ או שיח, אלא כלום. הוא הסתכל למעלה ולא ראה שמיים,
הסתכל למטה ולא ראה אדמה. אפילו לא אבן או חול, פשוט כלום. הוא
אפילו לא ראה חושך, לא ראה שום צבע, גם לא שחור. הוא לא ראה
כלום, אבל הוא הרגיש את זה, הרגיש את הכלום.
הוא התחיל לרוץ ולרוץ ולרוץ, הוא לא ידע לאן הוא רץ. והוא
המשיך לרוץ עד שאפסו כוחותיו אבל הוא ראה רק כלום. אז הוא פנה
לכיוון אחר והתחיל לרוץ שוב, אך עד מהרה הפסיק כי נתקל בעוד
כלום. הוא נפל, ברכיו שעונות על הכלום, הוא תפס פניו בידיו
וניסה לבכות אך לא הצליח.
"טוב" הוא חשב ומצפונו החל להציק, "חייבת להיות סיבה, הרי לא
יכול להיות שאין פה כלום. או שבעצם יש פה רק כלום.זה לא בסדר."
והוא התכרבל בתוך עצמו, רכון על גבי הכלום. הוא הרגיש כי סופו
קרב - אף אחד לא ימצא אותו כאן, לאף אחד לא איכפת ממנו - אדם
התקוע בתוך כלום.
הוא לא ידע כמה זמן הוא שכב ככה על הכלום: שעות, ימים, אולי
אפילו שנים. הוא נזכר. נזכר בפנים המחייכות, בשיער הרך,
בעיניים הבוהקות, בעור הבהיר והענוג, בקול הצחוק - ואז כבמטה
קסם הפנים התעוותו בכאב, השיער איבד מצורתו, העיניים נתמלאו
פחד, העור הבהיר הוכתם באדום והצחוק התחלף בצווחה מקפיאת דם.
"אני מצטער!" הוא צעק בכל כוחו. "אני כל כך מצטער! אנא סלחי
לי. בבקשה ממך, תסלחי לי!". צעקתו הדהדה במרחבי הכלום. הוא
בכה, והפעם זלגו הדמעות. הן זלגו, מתקבצות אל סנטרו ומתאחדות
לטיפה אחת גדולה, טיפה שנפלה מסנטרו, בוהקת ומנצנצת לאורו של
הכלום והתרסקה בחבטה עמומה על גבי השום-דבר.

הוא התעורר. קול ציפורים מצייצות וקרן שמש ביצבצה מבעד לחריכי
התריס. הוא היה במיטתו, שקוע בין כריות ושמיכות. לרגע לא הבין
היכן הוא נמצא. הוא זרק מעליו את השמיכה וניגש למראה הגדולה
שבצידו השני של החדר. הוא היה בביתו, זאת ידע כעת ללא ספק. הוא
הסתכל במראה, מישש את פניו כלא מאמין ואז בבת אחת החל לצחוק.
"זה היה רק חלום" הוא אמר לעצמו "רק חלום. חה - מצטער! איך
צעקתי! אני? מצטער? לעולם לא. איזה חלום מטופש.
אז הוא התלבש, אכל ארוחת בוקר והתכוון לצאת לעבודתו כבכל יום.
הוא אחז את תיקו בידו האחת ואת העיתון ביד השנייה ויצא את
הבית.
ולא היה שם כלום...