היה די במבט אחד בהשתוללות הקוסמת של שפעת הצבעים הלוהטים
שליחכה את הבית, מבט אחד בלבד, בכדי להבהיר לאלזי את כל שרצתה
אי-פעם להגדיר כבעירה. אם ניסתה, תמיד היתה יכולה למצוא
פירושים שונים ומגוונים לשמות של בעלי-חיים מוזרים, או צמחים
בפארק, או אנשים שנמנו על חוג אורחיה של אמה. היא יכלה להסביר
גם תופעות טבע כמו גשם, או השלג שאפף את העיר עם בוא החורף.
אולם מעולם לא יכלה להסביר את הניצוצות העפים מהאח או בעת
ניקוי קנה רובה הציד של אביה. רק עכשיו, כשהשקיפה ממרומי עץ
הצפצפה על הבית העולה באש, פתאום באה אליה הבנה של מהי בעירה,
ומהי אש אמיתית, והיא שמחה על ההבנה הזו.
זה היה אחד החורפים הקרים ביותר שידעה אנגליה של אותם זמנים,
וסווינדון התכסתה במעטה שלג כבד. אלזי היתה לבושה בשכבות רבות
של בגדים תחתונים מעליהם לבשה את שמלתה החגיגית ביותר, כיוון
שחגגה באותו יום את יום-הולדתה העשירי. אמה ערכה באחוזה הגדולה
מסיבה רבת משתתפים שכללה את כל אורחיה החשובים, אולם לא את
ילדיהם כיוון ש"אין הדבר נאות". יחד עם זאת נדרשה אלזי להתלבש
בחגיגיות וללחוץ את ידם של כל האורחים. אלזי לא אהבה את
האירועים הללו, והרגישה נבוכה בין כל האורחים המבוגרים שהיו
חנוטים במקטורנים ובעניבות ובקרינולינות ודיברו בינם לבין עצמם
על עניינים שמעולם לא עניינו אותה. כאשר היתה אמה מציגה אותה
לאורחיה, היא היתה קדה להם ולוחצת ידם בביישנות, ואילו הם היו
תמיד מחייכים אליה, נותנים בידה סוכריה ואומרים לאמה איזו ילדה
חביבה היא, לפעמים היו שואלים אותה שאלות תמוהות כדרך ששואלים
המבוגרים את הילדים הקטנים, והיא היתה עונה תשובה צפויה ומובלת
ע"י אמה לאורח החשוב מאוד הבא כטלה המובל לטבח.
במפתיע, בנקודה שבה חשבה לעצמה אלזי כי אפסו כוחותיה מלחייך
לעומת כל אורח שתציג לה אמא, התקרבה אליה דודתה קסנדרה ושאלה
אותה מה דעתה על בעירה. זו לא היתה שאלה מוזרה במיוחד, כי דודה
קסנדרה תמיד נהגה לשאול את אלזי שאלות מיוחדות יותר מרוב
האורחים, שאלות שאכן גרמו לאלזי לחשוב ולא רק לתת תשובות שהיתה
מורגלת לתת. אלא שהפעם אלזי גם לא ידעה לענות, ולכן חיפשה
גורמי בעירה שתוכל להסביר איתם את התופעה. היא בדקה בנרות שעל
הנברשת, ומצאה את להבותיהם מתנשאות מדי; בדקה באש שבאח, ומצאה
את להבותיו לאות מדי; בדקה אף באש שפיעמה בפנס במסדרון שהוביל
לחדר האורחים, אולם זו היתה כלואה בשמשת זכוכית ולא העלתה
באלזי עניין. אלזי לקחה את הפנס ונכנסה לחדר האורחים. על המיטה
היו מונחים מעילי פרווה וקטיפה, ועל השידה מספר חפצים כגון מוט
הליכה, פסלונים שהובאו להוריה במתנה וקופסה מלבנית קטנה ממתכת
וקופסת גפרורים לידה. אלזי פתחה את הקופסה והוציאה ממנה מקלון
לבן דמוי תולעת, מאלה שמבוגרים אוהבים להצית ולמצוץ. היא
הבעירה את התולעת וניסתה למצוץ אותה, כשם שהמבוגרים עושים: טעם
מריר התפשט בפיה והיא נשפה החוצה אוויר בבהלה והשתעלה. באותה
נקודה בדיוק נפתחה הדלת ואמה שניצבה בפתח החלה לצעוק על אלזי
על שאינה מתנהגת כיאות, ושהיא מתעסקת בדברים שאינם שלה ושאסור
עליה כלל לעסוק בהם כיוון שהיא ילדה קטנה ואיך היא בכלל מרשה
לעצמה להיעלם כך כשלא לחצה אפילו את ידיהן של ליידי רואנה
וליידי אלנור. אלזי נשבעה לעצמה שאם אמה לא תפסיק בקרוב לירוק
את צרורות הקלישאות שלה היא פשוט תתעלף, אבל במקום זאת היא
שמטה מידה את התולעת הבוערת ורצה החוצה מהחדר, מהמסדרון, ודרך
הדלת האחורית של המטבח אל החצר, עד שהגיע לעץ הצפצפה האהוב
עליה וטיפסה עליו בזריזות, בלי לשים לב שהיא קורעת את שולי
השמלה החגיגית שהחייט המקומי עמל עליה רבות. היא הביטה בבית
ממרומי הענפים וחשבה לעצמה שלא תחזור לשם לעולם. דמעות זלגו על
לחייה הסמוקות מזעם מעורב בבושה. היא זיהתה ממרומי הבית תמרון
עשן דק שהלך והתעבה, וחשבה על התולעת הבוערת שעשנה ודאי התפזר
ויצא החוצה. ולפתע, כמו במטה-קסם, החלו לשונות של אש להסתער על
קירות הבית ולזרום החוצה מן החלונות, וצרחות החלו בוקעות את
קירותיו. אלזי הביטה בדלת נפתחת ובאנשים מתגלגלים החוצה תחת
מעטה עשן כבד. האש הקיפה את הבית כולו וגרמה לו לזהור בלילה
הקריר, ואלזי היתה המומה - לא מן המחשבה כי ביתה נשרף, אלא מן
המחשבה כי המראה כל-כך יפה ומוזר - בית שזוהר באור צהוב ואדום
וכתום שמתפתל ושולח תימרות עשן אל עבריו עטוף בחשכת הלילה, כמו
אי של זהב בתוך ים של אבדון. ובאש הזו יכלה לראות השתקפות
משונה של צל, צל שנראה כמו עצמה. צל שאמר שאין זה יאה לילדה
בגילה לרוץ כך ולהשאיר הכל מאחור. צל שאמר כי אין זה יפה מצידה
לברוח כך, בלי שום אזהרה. צל שאמר - "תחזרי. מצפים לך".
ואלזי לא רצתה לתת לצל להמשיך לדבר עבורה, ובזריזות ירדה מן
העץ ורצה כל הדרך חזרה אל ביתה, אל האש.
כך ידעה אלזי שבעירה ניתן להכיר ולהגדיר בצורה הטובה ביותר
כשהיא מקיפה אותך, ואפשר להרגיש. ושתולעים, או סיגריות בשפה
יומיומית פשוטה, דווקא כן יכולות להרוג אותך.






© מרץ 2001