פתחתי את הדלת ופסעתי לתוך הבית..."welcome back", שמעתי את
משפחתי צועקת.
על פני התפשט החיוך. על הקיר תלויה הייתה הכרזה "ברוכים
הבאים", וכל המשפחה עמדה לידה, נרגשת ושמחה, מחכה לקבל את
פני.
"נו, איך היה בפנימיית הקיץ ג'סי?", שאלה אמי אחרי שפרקתי את
התיק, התקלחתי, התלבשתי, והתחלתי לאכול.
"היה ממש ממש כיף", עניתי תוך כדי בליסת השניצל.
"מה עשיתם שם כל כך הרבה זמן? חודש שלם זה הרבה זמן!", אמא שלי
התפלאה.
"סתם, עברנו פעילויות, למדנו להדריך, עברנו הדרכות, למדנו
לנווט, עבדנו על האנגלית שלנו, דברים כאלה", עניתי.
"נו, ספרי משהו, ספרי איך היה, ספרי על הבנים...", היא התחילה
לדבר, עצרתי אותה.
"היה ממש כיף אבל אני מאוד עייפה אני הולכת לישון עכשיו",
עניתי והלכתי לחדרי.

יום למחרת קמתי ב12 בצהריים. ישנתי כל כך הרבה.
בעודי מתמתחת במיטה צילצל הטלפון.
"הלו?", עניתי בקול צלול.
"ג'סי? מה המצב! מה שלומך? איך היה בפנימיה? ספרי ספרי!", קורל
חברתי אמרה מעבר לקו.
"היי קורל! יו היה כל כך כיף...איך התגעגעתי אליך! לא היה שם
אפילו טלפון אחד אז לא יכולתי להתקשר אליך, sorry",אמרתי.
"חפיף! לא באמת ציפיתי לצלצול, ידעתי שתהיי עסוקה. נו, אז מה
היה! אל תשאירי אותי ככה תלויה באוויר!", היא אמרה,נלהבת.
"כמו שאמרתי- היה כל כך כיף! הכרתי כל כך הרבה בנות חדשות
ו..."
"אהה, הכרת בנות ועכשיו את באה להודיע לי שהוחלפתי אהה? אהה?
אהה?", קורל צחקה.
"כן, עלית עלי...תקשיבי! הניווט היה כל כך משעשע! הקבוצה שלי
הלכה לאיבוד אולי חמש פעמים, וכל פעם מחדש היינו צריכים להתקשר
לבקרה ולהודיע להם על מנת שיחפשו איפה אנחנו, איך שהם
התעצבנו", אמרתי.
"חחח...אני בטוחה שהלכתם לאיבוד בכל פעם שאת ניווטת, נכון?",
היא הקניטה אותי.
"טוב תראי...תקשיבי..שמעי...זה לא בדיוק, כלומר זה כן
כלומר...נו אז?! נו אז מה?! נכון! אני הובלתי אותנו לאיבוד! מה
אני אעשה?!", צחקתי, מודה באשמה.
"נו, תמיד ידעתי שאיתך לא בטוח ללכת למקומות שאני לא מכירה, זה
לא חדש. מה עוד? איך היו הבנים?"
"הם היו סבבה. היו שם כמה ממש חמודים.", עניתי.
"ומי הדריך אותך?", היא המשיכה לחקור.
"סתם, אחת דלית ואחד מושיק, גם הם היו מאוד נחמדים, טוב
תקשיבי- בדיוק קמתי אז אני רוצה ללכת לאכול ולצחצח שיניים
אז...", אמרתי.
"נו ברור, רוצה להיפטר ממני, שיהיה, אבל אל תשכחי להתקשר לאודי
אחרי כל הבנים החמודים שלך!", היא הזכירה לי.
"לא שכחתי, אז נדבר איתך אח"כ, טוב? יאללה ביי", אמרתי
וניתקתי.
הלכתי למטבח והכנתי לי סנדוויץ'. היום יום חופשי האחרון,
חוזרים מחר לבי"ס וצריך לקנות דברים ללימודים.
התקשרתי לאודי ואמרתי לו שהיום אני כל היום עסוקה בקניות למחר,
לבי"ס, ואני יודעת שגם הוא עסוק, אז נדבר בערב, ואם לא אז
נתראה מחר בבי"ס.
המשיבון שלו היה אדיב מאוד והודיע לי שלא איכפת לו (הוא פשוט
ניתק את השיחה).
כל היום הייתי עסוקה בסידורים: קניית מחברות, כלי כתיבה,
תלבושת אחידה וספרים, לא הספקתי לדבר עם אודי.
בערב הכנתי את התיק למחר, אכלתי ארוחת ערב והלכתי לישון.
                                       

בלילה היה לי חלום מוזר. חלמתי שאני במשחק שח-מט ענקי ואני אחד
מכלי המשחק- המלכה ליתר דיוק.
כל החיילים עמדו סביבי והגנו עלי. הפרש של השחקן היריב כל הזמן
ניסה להתקרב אלי ו"להרוג" אותי, אבל החיילים לא נתנו לו.
הרגשתי בטוחה וישנתי שינה מתוקה.
                                   

בבוקר קמתי עייפה. למרות השינה הנוחה והנעימה שעברה עלי הרגשתי
מותשת.
התלבשתי, התארגנתי והלכתי לבי"ס.
כהרגלי הגעתי ראשונה, וישבתי עם הגב לדלת, מחכה לכולם.
הייתי כל כך שקועה במחשבות שלא שמעתי מישהו מתקרב, ופתאום
הרגשתי יד חובקת אותי.
הסתובבתי במהירות, תפסתי את היד וסובבתי אותה.
"אייי!!! תעזבי לי את היד, את תשברי אותה!", שמעתי קול מוכר.
"אוי סליחה, אודי, לא ידעתי שזה אתה", עזבתי מהר את ידו, בודקת
שלא השארתי עליה סימנים כחולים.
"מה? יש אנשים אחרים שמחבקים אותך?", הוא צחק, אבל על פניו
עדיין התנוסס עיוות הכאב.
נישקתי אותו על שפתיו, וחיבקתי אותו.
"איך שאני התגעגעתי אליך ג'סיקה", אודי אמר.
הוא היחידי שעדיין קורא לי "ג'סיקה", כל השאר כבר שידרגו
ל"ג'ס" או "ג'סי".
"מה שלומך חברי החתיך? לא מצאת לך איזו חתיכה שתשעשע אותך בזמן
העדרי?", שאלתי אותו.
"מצאתי, אבל דאגתי להיפטר ממנה אתמול, אחרי ששמעתי את ההודעה
שלך", הוא צחק עלי.
"אם אי פעם תעז...", התחלתי משפט, אבל הוא השקיט אותי.
"את באמת חושבת?", הוא שאל בהרמת גבה.
הכיתה החלה להתמלא, וכולם שאלו מה עשיתי בחופש, ואיך היה
בפנימיית-קיץ, ומתי חזרתי.
הצלצול השמיע קולו, המורה נכנסה, והתחיל יום הלימודים שעבר
במהירות מפליאה.
אחר הצהריים הלכתי לקורל, דיברנו, ריכלנו וצחקנו. היא סיפרה לי
כל מה שהיא עשתה בחופש, על הסטוצים שהיו לה, על המסיבות שאותן
אירגנה, וגם מה שאודי עשה בהעדרי.
אח"כ הזמנו את עופר ואת אודי אליה לבית, ראינו סרט וסתם נהננו
זה מחברתו של זה.
כשחזרתי הביתה קיבלה את פני אמא מאוד כעוסה, מכיוון ששכחתי
לשטוף כלים ולהכין לאחי הקטן אוכל. התנצלתי, והלכתי לחדרי לסדר
מערכת ומיטה.
                                     

בלילה שוב פעם חלמתי על לוח השח-מט. הפעם הייתי הפרש, וחיפשתי
חיילים ומלכות "להרוג".
בכל פעם שהתקרבתי לחייל יריב הרוח הייתה באה ומעיפה אותי שתי
משבצות אחורה. לא הצלחתי להתקדם והרגשתי מתוסכלת. בסוף המשחק
נגמר- כי כל החיילים של היריב מתו, למרות שאני לא הרגתי אף אחד
מהם, אבל למרות זאת הרגשתי גאווה מכיוון שהקבוצה שלי ניצחה.
                                   

קמתי בבוקר מרוטה. לא הבנתי למה, אבל זה היה כאילו השתתפתי
באמת במשחק השח-מט, כאילו באמת נאבקתי ברוח במשך כל הלילה.
היום התחיל ברגל שמאל. אחי תפס את השירותים וסירב לצאת משם.
חיכיתי וחיכיתי, אבל בסוף למרות כל שידולי הוא לא יצא
מהאמבטיה. איחרתי לאוטובוס ונכנסתי לכיתה באיחור של עשרים
דקות.
המורה מאוד כעסה וסירבה להכניס אותי לשיעור, אז עשיתי פרצוף
עצוב של כלבלב רעב, והיא הסכימה.
המשך היום דווקא היה מעודד מאוד- הלכתי הביתה, תיכננתי להשתלט
על המחשב ולהחזיר אי מיילים לכל מי שכתב לי בהעדרי. אבל בדיוק
לפני שהספקתי להתחבר לאינטרנט צלצל האינטרקום.
אודי היה למטה והציע לי לבוא איתו בערב לסרט, כדי שנוכל לבלות
רק שנינו, לבד, קצת זמן איכות. מובן שהסכמתי, ובערב יצאנו.
הלכנו לראות סרט חדש שבדיוק יצא למסכים, סרט שקיבל ביקורות
ממש
רעות, אבל לי ולאודי יש שיטה- כל סרט שמקבל 3 כוכבים ומטה
בדירוג המבקרים הוא בטוח סרט ששנינו נאהב. וגם הפעם הצלחנו,
ונהננו מאוד בסרט. אח"כ הלכנו לפיצריה, ואודי הזמין לנו פיצה
ושתיה,
וישבנו ודיברנו.
בסוף הערב הוא ליווה אותי הביתה. הגענו עד לפתח הדלת, התנשקנו
ונפרדנו. אח"כ הוא הלך ואני פישפשתי בתיקי, מחפשת את המפתחות.
פתאום שמעתי רשרוש מאחורי אחד השיחים, ונדמה היה לי שגם
שמעתי קולות משוחחים.
"מי שם?", שאלתי, "אני יודעת שמישהו שם, אני שומעת אותך! צא
החוצה!", צעקתי.
אין קול ואין עונה. התקרבתי לשיח, נשמתי עמוקות והזזתי
אותו...
מאחורי השיח ישנה לה חתולה קטנה, מסכנה, שלא רצתה לפגוע באף
אחד.
הסדרתי את נשמתי, מצאתי את המפתחות ונכנסתי הביתה. התפשטתי,
לבשתי את הפיג'מה, והלכתי לישון.
                                   

בלילה הזה לא חלמתי על לוח השח-מט, כי לא היה בחלומי שום לוח.
בלילה ההוא הייתי על גבעה כלשהי, ושוב פעם הייתי המלכה, אבל לא
ברור מי היו נתיני.
יד ענקית התקרבה אלי מלמעלה, תפסה אותי והזיזה אותי למישור
יבש, חסר כל עצים. במישור הזה היו כל החיילים, גם שלי וגם של
היריב. הפעם עמדתי בקדמת החיילים שלי, והם הסתתרו מאחורי.
חיילי היריב התקרבו אלינו וכל פעם הדפתי את מתקפותיהם. אף אחד
מהחיילים
שלי לא נפגע, אבל החלום נגמר עוד לפני שהסתיים הקרב.
                                       

באותו יום לא דיברתי הרבה בבי"ס. חלומי הטריד אותי, שיחקתי שח
מט אולי פעמיים בכל חיי, ומעולם לא נאבקתי בחיילי אוייב.
"מה יש לך היום?", שאלה קורל, "את כל כך שקטה, זה לא אופייני
לך."
"סתם, חושבת", אמרתי לה. סיפרתי לה על החלום שלי והיא לא הבינה
מה הקשר. היא אף פעם לא שיחקה שח-מט.
"איך היה אתמול עם אודי", היא שינתה נושא.
"היה כל כך כיף, דיברנו כל כך הרבה, בקושי נפרדנו", עניתי.
"הוא ליווה אותך הביתה, כן?", שאלה.
"כן, ברור, אבל לא יודעת, היה איזה קטע, לא משנה...חפיף",
עניתי.
בצהריים שוב נרדמתי. הייתי כל כך עייפה מחלומות הלילה, שהייתי
חייבת לישון עוד קצת.
                                 

לא זוכרת מה חלמתי בצהריים, אבל התעוררתי זעופה.
                                 

"ג'סי, רוצה לאכול?", אמא שלי קראה.
"לא, תעזבי אותי", עניתי, עדיין כועסת מהצהריים.
"מה יש לך ג'ס? מה קרה?", היא שאלה בדאגה.
"כלום!", עניתי.
"את ניראת מאוד עייפה, את לא ישנה מספיק?", היא המשיכה
בחקירתה.
"אני ישנה בסדר, אני ניראת בסדר, תעזבי אותי!", עניתי בעצבים.
                                 

בלילה הזה חזר לוח השח-מט. אני כבר לא הייתי המלכה, אלא אחד
מהחיילים הפשוטים. תפקידי היה להגן על המלך, ושאר החיילים לעגו
לי, כי הם חשבו שאני לא מבצעת את תפקידי כראוי.
המלך גם כן לעג לי, כי הוא לא האמין שהציבו חיילת כה קטנה
לשמור עליו, המלך הגדול.
החלום נגמר כאשר נהרגתי ע"י הרץ של האוייב.
                                 

שוב פעם קמתי עייפה. לא שמתי לב לזמן, לא התעוררתי בזמן, ושוב
פעם איחרתי לבי"ס.
הפעם המורה כעסה מאוד וסירבה בכל תוקף להכניס אותי לכיתה, וכך
התבזבז לו השיעור הראשון. בשיעור השני הייתי לא מרוכזת, הייתי
שקועה במחשבות, והמורה שמה לב לזה. היא נטפלה אלי, שואלת
שאלות, אומרת שאני לא מרוכזת, מזהירה אותי לא לרדת בלימודים,
ולבסוף גם שלחה אותי להירשם.
"מה יש לך? יש לך ציונים כל כך טובים! אל תקלקלי את זה השנה",
אודי אמר לי באחת ההפסקות.
"אל תדאג", עניתי לו ללא צומת לב.
"אבל אני כן, למה את זעופה כל כך בימים האחרונים? נראה כאילו
לא ישנת בכלל כבר יומיים או יותר", הוא אמר.
"אל תדאג לשינה שלי! מה יש לכולם? נטפלים אלי היום!", עניתי
בכעס של רגע.
"ג'סיקה! אני החבר שלך! אם אני לא אדאג לך, אז מי כן?", הוא
ענה לי.
"אז אולי לא מתאים לי שידאגו לי?!", צעקתי עליו.
"אז את כנראה לא צריכה חבר!", הוא אמר, לא שומע את עצמו.
עזבתי בכעס את המקום, לא מסתכלת אחורה.
"וואו! מה הייתה המריבה הזו בהפסקה ג'ס? למה רבת איתו?", קורל
שיגרה אלי פתק בשיעור.
"סתם אידיוט! חושב שהוא אמא שלי, אומר שהוא דואג לי, שאני
ניראת כאילו לא ישנתי מלא זמן", עניתי לה בפתק.
"מה אידיוט? הוא החבר שלך! ואת באמת ניראת כאילו לא ישנת
הרבה", חזר אלי פתק.
"גם את?! טוב, תעזבי אותי, לא רוצה לריב איתך, רבתי גם אמא
שלי, עם אודי, ועם המורה, אין לי כוח", עניתי לה וסיימתי את
השיחה.
כל השיעור היא הסתכלה לעברי, מנסה לדלות פרטים, להבין את מצב
הרוח שלי.
אחרי הבי"ס, בדרך הביתה, היא עצרה אותי לשיחה.
"מה קרה לך? למה את ככה?", שאלה.
"כלום, כלום לא קרה לי!", עניתי לה.
"אז למה את עצבנית?", שאלה.
"סתם קמתי ברגל שמאל"
"את ככה מאז תחילת הלימודים, ואת לא בדיוק 'אלרגית' לבי"ס, אז
מה קרה? זה קשור לחלומות שלך?", היא המשיכה לשאול.
"לא! כלום לא קשור לכלום! די! תעזבי אותי!", התחלתי ללכת.
הגעתי הבית, זרקתי את התיק על הריצפה ורצתי לחדר שלי. לא רציתי
לענות לטלפונים כל היום, ולא אכלתי כלום.
                                     

בלילה שוב פעם חלמתי. גם הפעם הייתי החייל שמגן על המלך, וגם
הפעם החיילים צחקו עלי, וגם המלך.
הפעם הם אלה שהתקרבו אלי, והתחילו לדחוף אותי, ולקלל אותי.
ניסיתי להאבק בהם, אבל הם היו כל כך חזקים...  הם הפילו אותי
לריצפה וצחקו.
לא יכולתי לקום, ונשארתי ככה עד אור הבוקר.
                                     

הפעם לא אחרתי לבי"ס, אבל גם אותו יום לא הייתי מרוכזת. כל
המורות העירו לי, שלחו אותי למחנכת, אמרו שאני הורסת לעצמי את
הציונים היפים, ושחבל. שאלו אם משהו קרה בבית, או עם החבר, או
החברה.
דחיתי את כל ההצעות שלהם לשיחה.
אחר הצהריים קורל באה אלי. היא לא הייתה מוכנה לשמוע "לא"
כתשובה. אכלנו קצת ואז התחלנו לדבר.
"נו ג'ס, ספרי לי מה עובר עליך", היא התחילה עם שאלותיה.
"סתם, עיזבי, לא משהו רציני.", עניתי.
"אני יודעת שמשהו קרה! רבת עם אודי! אודי! את אף פעם לא רבה
איתו, אף פעם!", היא אמרה,
"ומה לגבי כל החלומות שלך?! זה לא נורמלי שבחורה בגילך תחלום
חלומות כל כך מפחידים!", היא המשיכה, "ספרי לי מה עוד חלמת
מאז!", היא דרשה.
"כלום, סתם שצוחקים עלי, החיילים שבקבוצה שלי זאת אומרת,
ובחלום האחרון הם גם הרביצו לי קצת, סתם שטויות", עניתי בקול
רועד.
"ג'סי, משהו לא בסדר, אני מכירה אותך, את לא ככה! איפה שמחת
החיים שלך?", היא שאלה בעצב.
"סתם, דברים קורים, דברים חולפים", עניתי, מנסה להסתיר את
דמעותי.
"ג'ס!!! מה קרה לך? את חייבת לספר לי! אני צריכה לדעת שאת
בסדר! אני רוצה לעזור לך, לא סתם אנחנו חברות כל כך טובות! את
תמיד עזרת לי, תני לי להחזיר לך טובה", היא אמרה, נרגשת.
"די, עיזבי, את לא רוצה לשמוע את הצרות שלי", עניתי לה, כמעט
בוכה.
"ג'ס! ספרי לי! שתפי אותי!", היא אמרה.
"במחנה...אז...בקיץ..המדריך שלי...אני...הוא...אנס אותי...",
אמרתי והפנתי מבטי. הדמעות זלגו על לחיי, וקורל רק חיבקה אותי,
לא אומרת דבר.