שיעור ספרות. מהי משמעות המילה כמיהה בשבילי? ישבתי תמוהה
והבטתי במילה המדהימה הזאת. איך מילה אחת פשוטה יכול להביע כל
כך הרבה רגשות שמציפים את הראש שלי מבלי להתכוון בכלל?
הסתכלתי מהחלון. הנה הוא, בדיוק מגיע לבית הספר. יפיפה כתמיד,
חיוך נסוך על פניו, כאילו הוא מחייך רק מעצם היותו חי.. או
מעצם הידיעה שמישהי בתוך הכיתה הזו מסתכלת עליו. והוא ידע.
הוא הסתכל לכיוון הכיתה, והיה נדמה שחיוכו מתעצם.
כמיהה עצומה, כיסופים, רגשות שאת משמעותם לא חשתי על בשרי עד
כה.
מבקשת מהמורה אישור לצאת לשירותים, מקווה להיתקל בו קלות,
לגרום לו להעיף בי מבט, להבחין בקיומי. והוא אכן הבחין.
החברים שלו כבר מזמן קלטו אותי. הם אלו שיידעו אותו. אחרת, הוא
בוודאי לא היה משער זאת.
נתקלתי בו הוא חייך חיוך חד משמעי- את חמודה וזה מאוד מחמיא
לי. זהו. אין מעבר לזה כלום. או לפחות כך אני פירשתי זאת.
כעבור מספר ימים, נשלחתי לאחת הכיתות למעלה, לבקשת מורתי.
כמובן שעברתי ליד דלת הכיתה שלו, שנפתחה, ספק ביד הגורל ספק על
ידי הרוח, הבטתי פנימה והמשכתי, מנסה להיות אדישה ולהתעלם
מהכמיהה שאכלה אותי מבפנים. המשכתי ללכת ושמעתי מאחורי צעדים,
אך לא ייחסתי להם חשיבות מיוחדת. בוודאי אחד המורים או מישהו
שיצא לשירותים- לא מקרים נדירים בבית ספרנו. ואז הרגשתי יד רכה
נוגעת בכתפי. קיבלתי צמרמורת קלה נעימה וחייכתי. הסתכלתי אליו,
יפה כתמיד, פנה אליי בקול נעים ושאל "אני באמצע מבחן בספרות,
את יכולה להגדיר לי "כמיהה"?"..
אני חושבת שהמעמד ריגש אותי מאוד, אך לא בהכרח בגלל זה, התחלתי
להתבלבל. המילה הזו שתמיד הייתה כל כך ברורה בראשי, פתאום
נמחקה מעצם הקרבה אל האובייקט שאליו אני כמהה כל כך. נתתי לו
את ההגדרה הטובה ביותר שיכולתי להעלות בראשי, והוספתי "אני
מקווה שזה יעזור..". הוא חייך ואמר "תודה רבה, את נהדרת". הוא
הסתובב וחזר לכיתה שלו. רציתי לצעוק לו ולומר שנזכרתי בהגדרה
המדויקת, אך ידעתי שברגע שהוא יעמוד לידי שוב, המילים ייעלמו,
ואני אאבד את הכיסופים שלי אליו. חייכתי לעצמי והמשכתי, נחושה
לבצע את המשימה שכמעט שכחתי שלשמה יצאתי מהכיתה.
בדרך חזרה, עברתי שוב ליד כיתתו. הוא הרים את ראשו, חייך אליי
כאומר ללא קול "תודה". איי הכיסופים, הכמיהה..