"מה אתה עושה??
למה הוא רוקד עם מונה?!
למה אתם לא מדברים איתי?
איפה חגי?
חגי, לא, אל תכניס אותה לכאן, היא רעה, היא רוצה לאכול
אותי...
חגי, בבקשה אל תכניס את הפרה עם השפם לכאן, היא מסתכלת עליי
במבט רע.
בבקשה לא.
בבקשה...
אני לא רוצה את העוגה. אני רוצה לחזור למיטה. בבקשה, לא. תרחיק
את היצור הזה ממני..."

פנדי חש כאב קל בראשו וחשב שזה הרגע התעורר מסיוט, אולם
משהסתכל בחדר מסביבו התחוור לו שלא רק שלא טעה, אלא שהחלום
המצער עד מאוד לא יכל להיות אמיתי יותר. הוא זכר שחגי אמר שהוא
יחגוג מסיבת יום-הולדת לדינה, החתולה השמנה והעצלנית, ושכל
הצעצועים ישתתפו. ואכן, מסביבו היתה תכולה רבה - על המדפים
החיילים שתו מרגריטות דמיוניות מכוסות פלסטיק תכולות זעירות
ופטפטו עם בובות החרסינה הנאות; על השולחן הפינגווינים, הצבים
והפילונים מביצי ההפתעה של קינדר רבו האם כדאי להם לעשות תחרות
סקי או תחרות טיפוס על הרים או בכלל לשחות בבריכה שכלל לא היתה
שם; על האצטבה הגדולה רקדו בובות הברבי עם  חיילי הג'י.איי.ג'ו
לצלילי שירים קיטשיים של הביטלס, שחגי והוריו נורא אהבו להאזין
לה בהזדמנויות רבות; ועל השטיח הכחלחל היתה חגיגה גדולה - כל
הדובונים הגדולים והחיות דיברו וצחקו ואכלו פירות צבעוניים
מפלסטיק. היתה אווירה נעימה של מסיבה מוצלחת בחדר של חגי,
אפילו שדינה, כלת המסיבה, כלל לא היתה בחדר, אלא ישנה בארגז
שלה בחצר האחורית של הבית.
אם לומר את האמת, פנדי לא כל-כך אהב את דינה. הוא לא הבין למה
חגי מעדיף לחגוג לחתולה שלו, שכל מה שהיתה עושה זה לאכול
ולישון ולרטון הרבה, את יום-הולדתה, ועוד באופן גרנדיוזי שכזה.
לצעצועים הרגילים שלו הוא היה חוגג את יום ההולדת לעתים
רחוקות, וגם אז לא היה עושה ממנו עניין גדול: עוגה קטנה ונחמדה
שהיה מגיש על סט הכלים הוורודים של מסיבת התה, פה ושם בלון
צבעוני, וכמובן היו שרים מחרוזת של שירי ימי-הולדת. יכול להיות
שזה בגלל שדינה היא חתולה בשר ודם, ואילו כל הצעצועים עשויים
חומרים דוממים כביכול?
פנדי לא אהב את האפליה הזו. לו היה אוהב את דינה, מילא, אבל
תמיד היתה לו הרגשה שכשהיא מביטה בו המבט הירוק והצר שלה חורש
רעות, והוא לא חיבב אותה במיוחד. גם לא היתה לו סימפטיה
ליצורים עצלנים, שמהותם מתבססת על זלילה ושינה, ודינה היתה
העצלן האולטימטיבי. לשם ההמחשה - החתול הכי גדול בארץ שקל 11
ק"ג - דינה שקלה 9 וחצי ק"ג. היא היתה אוכלת בכמויות מסחריות,
ולרוב לא מסתפקת במנה שהוקצתה לה אלא מנסה לקחת גם ממנתם של
בעליה. ולמרות זאת, למרות שחגי ואבא ואמא שלו תמיד היו מעירים
לה על זה - "נו נו נו! חתולה רעה!", קיננה בפנדי ההרגשה שחגי
אוהב את דינה יותר מאשר כל הצעצועים, שהיו נאמנים ומסורים לו
זה זמן רב, ואפילו יותר ממנו עצמו, מפנדי, שליווה את חגי מאז
שהיה בן שנתיים והם לעולם לא נפרדו מאז. ככה מתייחסים לחמש
שנות חברות נפלאה, כשפנדי היה שומר על חגי מפני מפלצות החושך
כשישן בלילה, ליווה אותו לגן, אפילו עזר לו כשחגי הביא הביתה
את קרן, הילדה הכי יפה בכיתה, ולחש לחגי משפטי קסם שיגרמו לה
לחייך. פנדי היה בספק אם דינה תוכל לעשות את כל אלו. היא בקושי
יודעת ליילל כמו שצריך - כלומר, כל עוד לא מצפה לה נתח בשר
עסיסי בתמורה ל"מיאו" העלוב שהיתה פולטת במחילה מכבודה.
מה שגרם לפנדי להרגיש אפילו יותר רע היה שכל חבריו הצעצועים
חגגו בשמחה כאילו בכלל לא היה להם איכפת ממטרת המסיבה. הוא ראה
אותם רוקדים ושרים ואוכלים ושותים וצוחקים ומשוחחים בנחת
והרגיש כאילו הוא היחיד שהדבר באמת הפריע לו, שלבעליו לא איכפת
ממנו. הוא ידע שגם שאר הצעצועים לא ממש מחבבים את דינה, ולכן
התפלא שהם חוגגים בכזו שמחה. כשחשב על זה, גם אליו הם בעצם לא
ממש התייחסו.
פנדי ירד מהמיטה אל השטיח, עליו ישבו חבריו הדובונים הטובים
ביותר, וגם הג'ירף והחתול המפוספס שקצה זנבו כתום ומרוט מעט.
כולם היו שקועים בשיחה ולא שמו לב אליו ממש, ופנדי הרגיש
באי-נוחות עם התחושה שהוא מפריע או לא רצוי. הוא קרב אל בובו,
הקופיף המתופף, שהיה חברו הטוב ביותר מבין הצעצועים, וניסה
לדבר איתו, אולם בובו לא הראה סימני רצון. רק לאחר מספר הפצרות
חוזרות ונשנות, הסכים בובו לצאת לכמה רגעים מהמעגל ולדבר עם
פנדי. הוא הסביר לפנדי שמכיוון שחגי ביקש מהם יפה, הם ניאותו
להשתתף בחגיגה בשביל דינה, ובכלל, למה שלא ישתתפו? הרי זו
מסיבה כל-כך נעימה! מוסיקה יפה, אוכל טוב, הכל נחמד ונעים
כל-כך. למה שלא ישכח לרגע שזו מסיבה עבור דינה וינסה להשתחרר
וליהנות מעט?
בובו חזר למעגל הצעצועים והמשיך בשיחתם ופנדי הרגיש מאוד מדוכא
עכשיו. אפילו חברו הטוב ביותר מבין הצעצועים לא משית ליבו אל
צערו, לא מנסה להראות סימני איכפתיות או לעודד את רוחו. פנדי
התהלך על השטיח וחשב לעלות לאצטבה, כאשר הביט למעלה וראה את
מונה, הבובה הכי יפה, רוקדת עם דובון אחר. דמעות עמדו בעיניו
של פנדי, דבר לא יכל להיות גרוע יותר עכשיו. הוא נמצא במסיבה
עבור יצור שהוא כלל לא סובל, ובה כל חבריו שמחים ונהנים
ואף-אחד לא שם לב אליו, החבר הצעצוע הטוב ביותר שלו מזלזל בו
והבובה שהוא אוהב נמצאת עם מישהו אחר. וחגי? חגי אפילו לא היה
שם.
פנדי התיישב בקצה החדר והחל לבכות בשקט. שאר הצעצועים בין כה
וכה לא שמו לב אליו, והוא היה שקוע באומללות שלו, בהרגשת
האכזבה הנוראית שהוא מוחלף אחרי כל השנים הללו של מסירות
אין-קץ ביצור שהוא בספק אם יוכל לתת לחברו הטוב ולו קמצוץ
מהמסירות הבלתי-מסויגת הזו. הוא לא רצה בכלל לחשוב על האפשרות
הזו, כיוון שהדבר היה נוראי מדי, אבל בתוך-תוכו הוא ידע שלא
יעבור זמן רב עד שחגי יפסיק לחלוק עמו את יצועו, יפסיק לשתף
אותו בסודותיו, יפסיק ללטף אותו באהבה ולהגיד לו שהוא הדוב
שהוא הכי אוהב בעולם. דינה השמנה והעצלנית, שנמצאת בבית רק כמה
חודשים וכבר מתהלכת בכל רחביו כמלכה, תמלא את מקומו, תתפוס את
מקומו במיטה ואת תשומת ליבו וחיבתו של חגי. והמסיבה, על כל
גווניה הצבעוניים הזוהרים ומוסיקת הפופ הקלילה ושחוקי החיות
הממולאות צמר-גפן, רק החריפה את התחושה האיומה הזו של האכזבה
והעלבון. במקום תחושת שמחה וססגוניות קיבל ממנה פנדי תחושה
עמוקה של ניכור ושל אפאתיות, שלאף-אחד לא איכפת ממנו, ושכל
הצעצועים הם בעצם מה שהם - סתם יצורים מכאניים חסרי אופי
ורגשות. כולם מתנהגים אותו הדבר - כולם חוגגים בשמחה ובששון
ולאף אחד לא איכפת ממטרת האירוע הבזויה, ולאף אחד לא איכפת
ממנו, חברם הוותיק.
בעוד פנדי מחה את דמעותיו, דלת החדר נפתחה לאט וחגי ואמא ענת
נכנסו פנימה. אמא ענת נשאה בידיה עוגה, עוגת שוקולד אמיתית עם
סוכריות מרשמלו ורודות, וחגי נשא בידיו הקטנות את דינה, החתולה
הגדולה שהזכירה פרה יותר מאשר חתולה כיוון שפרוותה היתה כתמים
שחורים ולבנים והיא היתה שמנה כהוגן. פנדי הביט בה ביגון עמוק
ממקום המחבוא שלו בקצה החדר ליד המיטה.
חגי ריכז אליו את כל הצעצועים ואמא ענת ביקשה ממנו להיזהר
כשהוא חותך את העוגה, ולהשגיח על דינה, שלא תשתולל. חגי, ילד
ג'ינג'י יפה בן שבע וקצת, הנהן בצייתנות ועיניו הכחולות נצצו
בהתרגשות. הוא מאוד שמח שיש לו חתולה יפה שהוא אוהב ושכל
הצעצועים שלו איתו, ושהוא ואמא הכינו בשבילה עוגה אמיתית כדי
לחגוג לה יום-הולדת. הוא תר בעיניו אחר פנדי, דוב-הפנדה שלו,
הצעצוע האהוב עליו וכשמצא אותו, ביקש לקחת אותו, כדי שגם הוא
יוכל להשתתף בטקס חיתוך העוגה.
"דינה, רוצי לקחת את פנדי, אני רוצה שגם הוא ישתתף במסיבה"
הצביע חגי לחתולתו. דינה הביטה, ואם לשים לב לפקודת בעליה ואם
לא, נדרכה וזינקה לעבר פנדי וחשפה את שיניה.
"דינה! לא! מה את עושה?! תעזבי את פנדי! את מכאיבה לו!
אמא! תגידי לה! היא תולשת לפנדי את היד!..."
פנדי המסכן כבר לא שמע את צעקותיו של חגי הטוב, אבל בעוד מסך
שחור ירד על עיני הזכוכית החומות הטובות שלו, הוא נשבע שהוא
אינו רוצה לעולם שיחגגו לו יום-הולדת.






© פברואר 2001