הוא יצא מהמקלחת, נכנס לחדרו וסגר את הדלת. אף אחד לא יפריע לו
עכשיו במסע אל העבר השלמות. אחרי הכל, היא לא תסתפק בפחות.
הוא לבש את תחתוני המזל שלו, בוקסרים שעליהם איורים חסרי טעם
של כוכבי סאות' פארק, את מכנסי הבאגיס האהובות עליו, השחורים
והרחבים ביותר שהיו לו, את החולצה האהובה עליו, עם ג'ון דייויס
צורח למקרופון בגוון אפור אמנותי כאשר למעלה מתנוסס באדום
ובגאון "KoRn", ואת המעיל עור הארוך שהוא אהב כל כך, הזה
שכשהוא הלך איתו בפולין כולם חשבו שהוא בצד הלא נכון.
הוא פיזר את השיער שלו, וסירק אותו עד שהוא נראה כמעט נורמלי,
כי ככה הוא הכי אהב את השיער שלו, ואת עצמו.
הוא שם את הנעליים השחורות שלו, שבעצם נראו כמו חיכוי עצוב
לנעלי צבא, אבל זה מה שהיה. הוא נראה כמו הר גדול ושחור, כמו
שהוא הכי אהב את עצמו, איך שהוא נראה הכי טוב.
הוא ניגש לחנות ושילם את כל כספו בשביל לקנות לה את המתנה
המושלמת בעיניו - פיגיון שבידיתו גולגולות ולהבו מסולסל ועליו
ביקש לחרוט: "Till Death Do Us Part" כי ככה הוא הרגיש.
בדרך אליה הוא נזכר שאין לו פרחים. הוא החל לחפש בכל הגינות
שבאיזור, עד שמצא את השיח המושלם...ורדים שחורים. הוא קטף את
כל השיח כמעט.
הוא דפק בדלת. אמא שלה כמעט התעלפה כשראתה אותו. הוא רצה לחייך
אליה ולומר לה יפה שלום וערב טוב, אבל הוא התרגש מדי. פחד
מדי.
הוא החל ללכת אל עבר חדרה. אבא שלה נעץ בו מבטים רוויי שנאה.
כאשר עיניו כמו חרבות של רשע שצליל נקישתן אומר "התרחקי מהבת
שלי מפלצת!!!"
היא עמדה שם מול המראה, מתאפרת, חצאית יפיפיה שהוא ידע שעולה
יותר מהמשכורת של אמא שלו וגופיה שחורה מהממת שגילתה פרטים
חבויים מגופה המושלם. הוא הרגיש שעוד רגע הוא לא יכול להתאפק,
והוא רץ אליה ומחבק אותה, מלטף ברוך את שדיה ואומר לה "אני
אוהב אותך, כל כך כל כך אוהב אותך..."
אבל הוא נשאר עומד.
הוא חזר הביתה כעבור חצי שעה. את הפגיון היא שמה בצד כי היא לא
אוהבת כלי משחיט שנועדו לפגוע באנשים, על הורדים היא העירה שהם
לא שחורים אלא נבולים ושהם בכלל פרח מוגן אז זה לא בסדר שהוא
קטף, על הבגדים שלו היא אמרה שפריקים זה לא הסגנון שלה, ועל
המבט שלו, הצורה בה הוא הסתכל עליה, היא צחקה שהוא דומה לילד
קטן שרוצה גלידה.
היא אמרה לו בסוף הערב שזה לא יסתדר כי הם שונים מדי. הוא רצה
למחות, רצה להגיד לה, להתחנן אם רק היה מצליח. אבל הוא נשאר
עומד.
עומד מול דלת ביתו, הוא לא יכל להיכנס. הוא פנה לאחור והחל
לשוטט ברחובות.
"הלו, מה אתה עושה בחוץ בשעה כזו?!" צעקה לעברו מכונית המשטרה
שעברה לידו. הוא הביט על השעון, וראה שכבר שלוש בבוקר. הזמן
עובר מהר כשנהנים.
"הלו, שאלתי אותך שאלה יא מטוטמם!"
"לך תזדיין" הוא פלט לעברו והמשיך ללכת.
"פריק הומו" פלט לעברו השוטר ונסע משם. כן, זה השוטר שאמר את
זה, אבל לא אותו הוא שמע, לא היה זה קולו שירק לעברו את השוני
החד, את מה שהפריד בינו לבין אהבה. זה היה קולו של העולם, קולו
של אלוהים, קולו של הגורל.
כשהוא חזר הביתה, הוא ראה שעל הכרית שלו מונח הפגיון. לידו היה
פתק בו אמא שלו כתבה לו ש"היא החזירה לך את זה כדי שתחזיר
לחנות, כי חבל על הכסף שלך".
הפגיון הדומם כאילו דקר אותו בליבו, והוא דימם מעיניו. עוד
דמעה ועד דמעה. הוא הרים את הפגיון.
.Till Do Us Part כמה משעשע. כמה אירוני.
לא היה זה המוות שהפריד ביניהם. הוא ידע שאף אחד לעולם לא יבין
אותו. לא אמא שלו שתמצא אותו בבוקר ותצרח, לא אבא שלו שבטח
יאשים את אמא שלו, לא היא ולא אף אחד.
זה לא היה המוות שהפריד ביניהם, זה היה הוא. רק הוא. המוות היה
פשוט היחיד שהיה שם, והיחיד שניסה לעזור. רק המוות הבין אותו,
כאשר היא אפילו לא ניסתה.