טיף-טף, טיף-טף, טיף-טף, טיף-טף, אולי מישהו כבר יסתום את החור
המחורבן הזה שבגג?!
אני יושבת כאן ומקשיבה לטפטוף המרגיז הזה, כאילו שאין לי מה
לשמוע, והוא ממש כמו מזוכיזם במודע, ממש כמו להקשיב לשירי יום
השואה כשאתה בדיכאון.
נשבעתי לעצמי שעוד טיף אחד ואני מפרקת את כל הבית הזה, לא רק
את הגג, אבל בינתיים קצב הטיפים רק מתגבר וכך גם העצבנות שלי,
ופשוט אני יותר מדי מדוכדכת בשביל לקום מהמיטה ולפרק עוד משהו,
חוץ מאת עצמי.
ערב ערב אני יושבת כאן, באותו מקום, ושומעת את הטיפטיפיאדה הזו
מנגנת לי על העצבים, ומבטיחה לעצמי שמחר בבוקר אני אתקשר
ואזמין מישהו שיתקן את הקריזה שלי, אבל בוקר בוקר אני מתעוררת
עם אותה הרגשה שהדבר האחרון שבא לי לעשות זה לתקשר עם מישהו
מהעולם החיצוני, העולם שלא ממש קשור אליי.

ראיתי פעם סרט על אדם שמרוב ייאוש התחיל לכנות את איברי הגוף
שלו בשמות פרטיים וכל-כך התעצבנתי שמראים לנו דברים כאלה לא
מציאותיים, כי הרי לא באמת קיימים אנשים כאלה, אז קמתי ויצאתי
מהאולם וחזרתי אל הבית שלי בצפון ולבעלי ול-2.7 ילדים שלי
ולכלב ולעבודה המקסימה ולשכנים המתעניינים ולחברים האוהבים
ול-30,000 בבנק (בזכות, כמובן) ולכל שאר הנתונים שהסקרים של
מינה צמח הבטיחו, מקסימום עד גיל 29, הבטיחו ולא קיימו.

ולמה הפכתי להיות כזאת ממורמרת? זה לא באמת בגלל שרע לי כל-כך,
פשוט בגלל שיש כמה דברים בעולם הזה שלא משתנים ושמרגיזים אותי
כל בוקר מחדש.
נורא מפריע לי שאני מתעוררת כל יום לאותה עבודה שגרתית
ומשעממת, שגורמת לי להיות הכי אומללה בעולם, ושאני לא ממש
יכולה לקום ולעזוב אותה, כי אז אני אחשב "אאוטסיידרית", דבר
שבטח לא הייתי רוצה להיות.
ומציק לי מאוד שאף אחד בבית הספר לא טרח לספר לי על החיים
שאחרי הצבא (כי זה לא כלול בתוכנית הלימודים, כאילו דה), ובגלל
זה הגעתי למצב ששלוש שנים אחרי מסיבת השחרור שלי עדיין חיפשתי
את עצמי בתוך הדבר הענקי הזה שנקרא "אזרחות".
אבל לא ממש שינתה העובדה שלא הצלחתי לעמוד על הרגליים יותר
משתי דקות רצוף, כי העיקר שסיימתי 12 שנות לימוד עם תעודת
בגרות מלאה ושידעתי שבמשולש יש 180 מעלות, כי זה באמת מה שחשוב
בחיים.
ואם זה לא מספיק, אז אני גם לא יכולה לסבול את העובדה שאנשים
במדינה הזו מתים בקצב רצחני, ושהפכנו להיות כל-כך אדישים וקרים
כלפי מה שקורה כאן, כי "כולם הרי מתים בסוף", ושלא מזיז לנו
שאותו בנאדם היה בנאדם לפני שהוא הפך להיות עוד נתון סטטיסטי
במצגת על תאונות הדרכים או על נפגעי הטרור.

ומה שהכי הורג אותי מבפנים, זה שאני יושבת באותו המקום כבר
שנים, ורק מדברת על כמה שרע וכמה ששחור וכמה שעשו לי וכמה
שלקחו לי, ולא טורחת לשנות שום דבר, כי לא בני אדם הם אלה
שמחוללים שינויים, נכון?!