אם אני מכירה אותך, רוב הסיכויים הם שאני לא אוהבת אותך. לא
שונאת, פשוט לא אוהבת. נהייתי מאוד ביקורתית בשנים האחרונות.
התיכון עושה לך את זה, אולי הכיתה, מה שבטוח לא גיל ההתבגרות.
המושג "גיל ההתבגרות" הופך את בני הנוער לקופי מעבדה. כלי
בידיים של כל אדם שכבר עבר את הגיל ותמיד יוכל בשאננות מופגנת
להגיד "גם אני עברתי את זה, זה פשוט גיל ההתבגרות", או כל
הורה, פסיכולוג וכיוצא בזה.
יש מעט מאוד אנשים שאני באמת אוהבת, יש עוד פחות אנשים שאני
מעריכה. הם לא בהכרח אותם אנשים. אבל אולי אוהבת היא מילה חזקה
מידי, כי בעצם מה זה בכלל אוהבת? (איך אני אמורה לדעת, הלא אני
בגיל ההתבגרות), אני אוהבת פילוסופיה, אני אוהבת לחשוב ולחשוב
להעסיק את הראש בשאלות ללא תשובות. אני אוהבת את אביב גפן. האם
מדובר באותו סוג של אהבה? ברור שלא.
כ"כ הרבה מחשבות, כ"כ הרבה שאלות, אבל אני יודעת שהדבר היחיד
שאני באמת אוהבת הוא לשאול, התשובות לא באמת חשובות, העיקר
להמשיך לשאול.