כל מי שאמר שגהיננום זה לחוטיאם וגן-עדן לצדיקים לא יודע בגרוש
על מה הוא מדבר. תהסו להיות בני אדם בתוך מחנה השמדה נאצי
כשהילדהבחורהנערה (לא משנה איך תקראו לזה)שאתם מאוהבים בה כבר
שנתיים נצמדת אליכם בחיבוקחונק תוך כדיי בכי תמרורים כשברור לך
שהמצפון שלך לא יתן לך לנצל את המצב העגום בו היא נמצאת.

גם אחרי שנגמרו כאבי האזניים של הטיסה, וכל האוכל המקולקל
מהצהריים כבר בחוץ (תרתי משמע) שום דבר לא הצליח להשכיח אותה
ממני. אותה ואת ריח הבושם המתוק שהיא מרחה על עצמה לפני
שהתיישבה ליידי בטיסה. הריח המשכר הזה לא עזב אותי גם
כשהתיישבה בספסל שמולי באוטובוס שהיה אחד מתוך שלושה.
תקרו לזה מקריות, אני קורא לזה גורל עיוור. ואז אני מוצא את
עצמי כמו אידיוט מפעיל מצלמת וידאו סתם, אחרי שהשבעת לשמור
סוללה לטקס, וזאת רק כדי להצדיק את הדקה וחצי שבה אני מסתכל על
פניה המדהימים דרך העדשה של המצלמה בשחור לבן.
גם אחרי שכיביתי את המצלמה היא עדיין יושבת שם ,עדיין מחייכת
את החיוך שלנ ואני עדיין עומד כמו בלוק מביט עליה במבט קפוא,
נחנק מהתרגשות לנוכח המזל שנפל בחלקי וכל מה שאני מצליח להגיד
זה רק:" יש אולי מסטיק אלמוג?"  
"אולי, רגע אני אבדוק" היא משיבה בנחמדות מפתיעה. "איזה אתה
רוצה, אורביט ירוק או אורביט כחול?" היא שואלת תוך כדי שהיא
מחזיקה אחד בשמאל ואחד בימין. בהרגשת טמבל מושלם הושטתי את ידי
לכיוון ידה הימנית, לקחתי את המסטיק הירוק, וחזרתי למקומי שהיה
בדיוק מאחוריה.

ואנחנו נוסעים ברחבי פולין. נוסעים ונוסעים. עוד הפסקה ועוד
סיגריה, ועוד סיגריה ועוד הפסקה. אחרי 4 שעות הגענו למיידנק,
עמק המוות של לובלין. מחנה השמדה מרהיב בגודלו ועוצמתו. מהר
מאוד האווירה נהייתה כבדה בחושבנו על המעשים המזוויעים שנעשו
כאן.
אני מתהלך לידה ב"תום לב" ודואג להיות לידה. רוצה להיות שם
כשהיא תישבר כדי להיו תהראשון לעזרתה. "אני לא מאמינה" דמעות
מתחילות לחנוק את גרונה. "כ"כ הרבה יופי מסביב וממולו כ"כ הרבה
סבל. איך אפשר!!". "אני חושב שהייתי יכול לענות לך אם הייתי
אלוהים ואני חושב שאפילו הוא לא יודע".  "תאר לך שאנחנו היינו
הילדים שנרצחו פה" היא משווה בטון שברירי כשדמעה עולה בזווית
עינה. ובתוך כל העצב , הצער וההלם שפקדו לא רק אותי, אותה ואת
כל חברי המשלחת, התגנב אל שפתי חינוך קל על כך שהצלחתי להשיג
את המטרה שלי, לגרום לאלמוג להשבר עליי. אנחנו בפינה מבודדת,
אין איש בסביבה ואף אחד לא יידע אף-פעם. גם לא חבר שלה שהוא
חבר שלי. ועדיין הוא קיפץ , זמזם וריקד. המצפון שלי החליט לתת
לי שיעור בחינוך. המשכתי לחבק, ללא החיוך ובסופו של דבר הרפיתי
למרבה ההפתעה של שנינו, הדלקתי את הסיגריה והלכתי אל מאחורי
הצריף כדי להתכנס בתוך עצמי. "למה אתה עושה את זה עצמך?". הוא
התיישב לידי, עם שערו הארוך והמתנפנף. "לא יודע, אני לא מסוגל
להפסיק. כשאני רואה אותה אני מתחרפן. אני מרגיש כאילו אני קופא
לכמה דקות ואז פשוט עולה בי גל שדוחף אותי לרוץ ולנשק אותה".
"זאת סתם התעללות עצמית". אמר לי ארך השיער. "אני יודע, אני
יודע" החזרתי בטון כנוע. "אם היית במקומי, מה אתה היית עושה?"
שאלתי בתקיפות. "למזלי אני לא במקומך". כיביתי את הסיגריה,
קמתי והתחלתי להתקדם לכיוון אגף המוזיאון. הסתכלתי על השמיים
,האדמה, העננים ו... שיט!!! אפילו העננים נראים לי כמוה. אני
לא יכול יותר!!!!