נולדת בלילה חם מאוד, תחילת יוני. אני זוכרת ששכבתי במיטה
החורקת בבית של סבתא שלך, שמנה כמו בול עץ ולבושה בכותנת לילה
מכוערת שהיא מצאה בארון ושהייתה הדבר היחיד שעוד עלה עליי
וחשבתי על אבא שלך שהיה במילואים ועל איך זה שתמיד הוא לא נמצא
שצריכים אותו.
אחר כך התחילו לי הצירים, מלווים בהתבכינויות של סבתא שלך, על
כמה שהיא שמחה וכמה שאני יפה ואיך אבא שלי היה מתרגש לראות
אותי עכשיו. אני צעקתי עליה שאני אתחלף איתה בשמחה ואם היא
רוצה היא יכולה גם לקחת איתה את הורידים  ברגליים ואת הכתמים
בפנים וחוץ מזה לא אכפת לי מה אבא היה מרגיש כי הוא מת וגם
כשהוא היה חי הוא היה סתם בן זונה, איך היא לא זוכרת מה שהוא
היה עושה לה. ואז התחלתי לבכות.
אני חושבת שאם היית יוצא באותו הרגע ממש, היית מייד רוצה להכנס
חזרה פנימה. סבתא אמרה שאני מדברת שטויות ולא טוב ש"הילד", זה
אתה, יוצא למצבי הרוח שלי ושהיא תיכף קוראת לאמבולנס. כשאני
חושבת על זה, אלו היו הדברים האחרונים שהיא אמרה לי, אחרי
שיצאת היא כבר לא רצתה לדבר איתנו יותר, התנערה מאיתנו כאילו
אנחנו חולחם במחלה מידבקת. ואולי טוב שכך.
בבית החולים התייחסו אליי מאוד יפה, נתנו לי מיטה ליד מישהי
שגם עמדה ללדת וניג'סה לי נורא כי היא חיפשה נואשות מישהו
לבלבל לו במוח, אבל בחיי שלא היה לי כוח לדבר על חיתולים
ובעלים ועל חמותה שילדה אולי מאתיים פעמים. הייתה לי הרגשה
שאני אוטוטו מתה.
לרופא שניגש לבדוק אותי היה ריח חריף של אפטרשייב מהול בזיעה
והוא היה מנומס ומצוחצח כזה, הוא אמר שיש לי פתיחה של חמש
אצבעות והדרך שהוא אמר את זה נורא הצחיקה אותי.
נורא סבלתי שילדתי אותך, אני לא אשקר, זאת אולי הסיבה שאתה
היחידי שהבאתי לעולם. הצירים הכאיבו לי כמו גיהנום והתמלאתי
שנאה להכל וכעס על העובדה שאני כל כך אנושית לעזאזל. אבל הרגע
בו יצאת ממני היה לגמרי אחר, יפה ומרגש, מסוג הרגעים האלה
שתמציתם היא אמת מוחלטת, שמגיעים אולי רק כמה פעמים בחיים וגם
זה לא תמיד.
כשיצאת השמעת יללה מוזרה, בכי קטן. כולם עמדו סביב ובחדר מיד
השתרר שקט ואני מפוחדת שמשהו לא בסדר איתך, צווחתי על המיילדת
שאני רוצה לראות אותך ובעיניים שלה היה ניתן לראות שמשהו קרה.
אני רוצה שיהיה לך ברור שאהבתי אותך מהרגע הראשון בו ראיתי
אותך, כזה קטן פצפון, עם עיניים גדולות ומפוחדות, נראה מרוט
ומבולבל, כל היום ישבת לי על הבטן וגירגרת גירגורים קטנים.
הפוסטמה שהייתה איתי בחדר ביקשה  לעבור, בינתיים היא אפילו לא
הסתכלה לכיוון שלנו. אני לא כעסתי, היא פשוט לא הבינה שאתה
פשוט קצת שונה, גור מיוחד שלי. בינתיים היא ילדה ואני שמעתי
אותה מתלחשת עם האחיות ואומרת שברוך השם שלה יצא תינוק
נורמלי.
מתוק שלי, אני מחבקת אותך, מעולם לא התביישתי בך או התכחשתי לך
ואני גם לעולם לא אתחיל. כבר שהיינו בבית החולים, רק שנינו
בעולם ואני ליקקתי לך את הדמעות החתוליות מהעיניים שלך שמבינות
הכל, הבנתי עד כמה אתה רגיש, אוצר נפלא, ועד כמה אני אוהבת
אותך. והיום אתה בן עשרים. חתול.