רקפת מונחת לה בין הרים,
בגיא הצלמוות מחשבות צלולות,
מכאן אף לא אלוהים יצילני
יושבת וחושבת על סוף ההתחלות.

חושבת על יעוד, על האור
ופתאום מופיעה למולה נקודה,
קורנת באושר, צוחקת, נחמדת
מביאה בתוכה את שמחת השכינה.

כה קרוב האושר אך טמון במרחק
אם רוצים לוחצים קצת וישר הוא נפחד
אך אם באמת ניגע באושר הנכסף
מה יהיה הטעם, להמשיך עוד בכלל...

ורקפת עוצמת עיניה
והגיע הסוף סוף המר,
ועם טעם מתוק היא תגיע רחוק,
אך מהר כי כבר מאוחר...

יושבת בגיא וחושבת,
האם רק כדאי להמשיך,
לקרוא לעמית, לעזרה, לחבר
שממנה צרות הוא ידיח

כה קרוב האושר, אך טמון במרחק
אם רוצים לוחצים קצת וישר הוא נפחד
אך אם באמת ניגע באושר הנכסף
מה יהיה הטעם להמשיך עוד בכלל...

ועוברים השנים, והיום שוב עובר
ורקפת שלנו, כן היא תתגבר
כי מצאה היא סיבה אחת מיני רבים,
אך היא חשובה, כי מצאה היא חיים.