אני מסתכל על השולחן, העיניים משוטטות, לא יודעות על מה הן
מסתכלות. עולות ויורדות, ולפתע נעצרות, אני רואה את זה, שוב...
את הדבר הזה כל כך ניסיתי לעקוף. אבל אני לא יכול... המבט
נתקע, זה כבר מאוחר מידי. זה סוחף אותי. אני מרגיש את כל הגוף
נכנס פנימה, מי ידע שדבר כל כך תמים ומופלא למראה יכול להיות
כל כך כואב. הזכוכית מנצנצת, המראות משקפות אחת את השניה. לרגע
רואים ולרגע לא את האהבה שבזה טמועה. בלי לדעת מה קורה, הכל
הופך מציאותי, אפשר להרגיש את האווירה, לשמוע את השקט השמיימי
שכולם מיחלים לו כל כך. להרגיש, לראות, לרצות, להתבלבל. להבין
שזה הכל בדמיון... לצאת מהאשליה, לאט ובביטחה. להסתכל על זוג
ברבורים עשוים מזכוכית מגומרת, כל כך יפה, כל כך מדוייק. דבר
כה מושלם, המראות שנשברות אחת לתוך השניה, שעוזרות לך ללכת
לאיבוד בין הצוואר של ברבור אחד לשני. עד שאתה קולט שביניהם יש
צורה של לב. פתאום הכל מקבל משמעות חדשה, אתה מבין את הכל, אבל
לא יודע את מה. רק ברבורי הזכוכית אשר שותקים להם בין המראות
אשר זורקות אותם ממקום למקום, ידעו מה שקרה. אבל הם ישתקו
לתמיד, כי להם, להם חסרה הנשמה. |