בדרך כלל אני לא אחד שקורא עיתונים. זה לא שאני נגד עיתונים או
משהו, הם פשוט לא מעניינים אותי. אבל הכתבה הזאת, הכתבה הזאת
משכה את תשומת לבי ואחרי רגע מצאתי את עצמי מרותק לעיתון כאילו
זה איזה רומן או משהו. אני לא  יודע בדיוק מה משך אותי כל כך
חזק לעיתון. כנראה זו הייתה היא, ש' (שם בדוי).
כל כך הערצתי אותה על היותה קורבן, על המחשבות הקטנות האלו
שעברו לה בראש. אבל במיוחד הערצתי אותה על הגישה שלה לחיים,
שהייתה גם הכותרת של הכתבה. אני לא זוכר אותה מילה במילה, אבל
זה היה משהו כמו- " זה אמנם היה סיוט, אבל הסיוט הזה הוא רק
חלק קטן מהחיים שלי ויש לי את כל החיים לפני ".
אחרי שסיימתי לקרוא את הכתבה, הלכתי אל הרכבת, שם פגשתי את חבר
שלי.
התיישבתי ברכבת כשאני לא מפסיק לחשוב על הכתבה או יותר נכון על
ש'.
בניתי לי בדמיוני את דמותה, היא הייתה כל כך מושלמת, טהורה,
במילים
אחרות- לא אנושית.
הוצאתי מהתיק דף ועט והתחלתי לכתוב על ש'. בשלב מסוים נגמרה לי
המוזה, אז הרמתי את מבטי כשאני מחפש השראה ואז ראיתי אותה. היא
נראתה בדיוק איך שדמיינתי אותה- לא אנושית. הייתה בה מן עצבות
שכזו. ואני, אני ידעתי למה היא עצובה, בניגוד לכל הנוסעים
הסובבים אותנו. יכול להיות שגם הם קראו את הכתבה ויכול להיות
שגם הם הזדעזעו, אבל כמו ש ש' אמרה, אף אדם זר שעובר לידה
ברחוב לא יכול לנחש מה עבר עליה, לא יכול לנחש שהיא נאנסה.
כל כך רציתי להגיד לה כמה שאני מצטער בשבילה, כמה שאני מעריץ
אותה.
הרצון השתלט עליי, שפתיי החלו לזוז ומגרוני יצא קול האומר "
אני יודע למה את עצובה ואני כל כך מצטער בשבילך". רק אחרי
ששפתיה זזו בחזרה ומגרונה יצא קול האומר "מה? " הבנתי מה אמרתי
ונכנסתי לפאניקה. היא שתקה.
אני יודע מה את חושבת. הוספתי, הרי אף אדם זר לא יכול לנחש מה
עברת.
פניה נתמלאו אימה, היא בחנה את עיניי ולאחר מכן פניה חזרו
להיות מלנכוליות.
אבל אני מרגיש כל כך קרוב אלייך. המשכתי, עד כדי שאנו לא זרים
אחד לשני, אפילו שאיננו מכירים.
עכשיו פניה הפכו למבולבלות. היא הזילה דמעה. הבטתי בדמעה זולגת
לאורך כל פניה המושלמות ואז ניגבתי את הדמעה. העיניים שלה
נפגשו בעיניים שלי. מייד השפלתי את מבטי, לא יכלתי לשאת בעצמה
שענייה הקרינו. אני מצטער אם גרמתי לך... אמרתי. לא, זה בסדר,
היא השיבה. שתקנו מספר רגעים.
אני מניח ש ש' זהו לא שמך האמיתי, הפרתי את הדממה. היא חייכה.
מותר לי לשאול מהו שמך? היא הביטה בי ופניה הקרינו אור. לרגע
היה נדמה שפניה הפסיקו להיות עצובות. ואז, רגע לפני שהיא אמרה
את שמה, הרגשתי יד על הכתף שלי.
זה היה חבר שלי. יאללה, הגענו לתחנה הוא אמר, נו קום תפסיק
לכתוב.