ליקקתי אותה. היום היה יום חם. היא הייתה קרירה ומרעננת. שני
כדורי הגלידה שנחו על הגביע נאבקו באוויר החם, עשו כמיטב
יכולתם לשמור על צורתם המוצקה. הכדור הראשון היה אננס, חמצמץ
וממכר. נזכרתי בפעם הראשונה שטעמתי גלידה. הייתי אולי בן חמש
או שש. טיילתי עם אימי באיזשהו רחוב, מעולם לא יכולתי לזכור את
שמו. נעצרנו ליד דוכן, אחד מני רבים, שבעליו נראה ספק מרחף ספק
אדיש. בזמן שאימי פשפשה בין החפצים המוצעים למכירה במחירים
מופקעים הבטתי אני באנשים שהלכו באותה שעה ברחוב. אני עדיין
יכול לזכור בבירור את מבטי האנשים שהסתובבו אז.
היה שם איש בחליפת עסקים מהודרת. הוא הטמין תיק מסמכים
בינות השיחים, מעולם לא הבנתי למה. שאלתי את אימי לפשר הדבר,
אך היא התעלמה. כעבור כמה ימים ראיתי את פרצופו בטלוויזיה יחד
עם תמונות מאיזשהו מקום עם הרבה אש וסירנות.
היו שם גם זוג צעיר שהלכו מחובקים. הבחורה החזיקה סוכרייה
על מקל בידה. ראיתי שהבחור הכניס שקית שקופה ובתוכה אבקה לבנה
לכיס פנימי במעילו. הסתכלתי שוב על הסוכרייה של הבחורה, עכשיו
היא מצצה אותה. פתאום הבחור התחיל לצעוק עלי שאני אפסיק לנעוץ
עיניים בבחורה שלו, לא ממש הקשבתי לו. הסוכרייה הייתה בטעם
החביב עלי ורציתי לבקש מהבחורה שתיתן לי קצת. ביקשתי ממנה, וכל
מה שקיבלתי הייתה סטירה מצלצלת ללחי. לאחר כמה ימים ראיתי את
תמונות הפספורט שלהם בטלוויזיה יחד עם השמות שלהם. הם בטח היו
נשואים כי היה להם את אותו שם משפחה - ז"ל. זה שם מצחיק.
אחרי שנרגעתי קצת מהסטירה, המשכתי להסתכל מסביב. אז ראיתי
ילדה קטנה, היא ליקקה בתאווה שני כדורים לבנים. משכתי בשרוול
אימי ושאלתי אותה מה הילדה מלקקת. היא ענתה לי שזאת גלידה,
והבטיחה שתקנה לי רק אם אני אהיה בשקט חמש דקות. ספרתי איך
הזמן עובר, ורק לאחר עשר דקות היא צעקה על המוכר שהמחיר גבוה
מדי והתרחקה במהירות. אולי אם היא הייתה קונה לי את הגלידה
בזמן, אולי הויכוח לא היה מתרחש. אחרי שקנינו את הגלידה, שאלתי
את אימי לסיבה שבגללה קיבלתי את הסטירה. היא אמרה שזה בגלל
שהייתי ילד רע וחצוף. שאלתי אותה איך הם ידעו והיא ענתה שזה
היה כתוב לי על המצח. מאותו רגע ידעתי שהיא משקרת לי, בבית
בדקתי את המצח ולא היה כתוב שם כלום.
עברתי לכדור השני, טעמו היה מתוק ועדין, וניל. נזכרתי
בחיוך ביום שבו היא נכנסה לגלידרייה. היא נכנסה בצעדים תקיפים
אך עם חיוך מבויש. היא הביטה מסביב, מתלבטת בין המבחר העצום של
הטעמים.
"אפשר לעזור לך?" שאלתי
"אהה... כן... לא... לא יודעת"
"מה את מחפשת?" המשכתי
"משהו עדין, טעים..."
"טעם של גלידה כאילו שאת ילדה שטועמת גלידה בפעם הראשונה
בחייך, משהו שנותן את ההרגשה שזה מה שהיה חסר בפה שלך, שעכשיו
את שלמה?" קטעתי אותה עם מבט חולמני
"אממ... כן"
הגשתי לה כדור וניל וכדור אננס בגביע, מבטינו נפגשו. היו לה
עיניים חומות כהות, כמו שתי ברכות ענקיות שבהצצה קטנה אחת אפשר
לטבוע בהן לעד. היא הסיטה את ראשה, אבל עדיין יכולתי להמשיך
לדמיין אותן. היא כנראה חיבבה אותי, כי היא חזרה אלי שבוע אחרי
שבוע, באותה שעה בדיוק, וביקשה את אותם סוגים שבחרתי עבורה.
כשסיפרתי את זה לאימי היא צחקה ואמרה שזה בטח רק חלק מהשגרה
היומית שלה, אבל לא האמנתי לה. לא עבר זמן רב עד שאזרתי אומץ
והצעתי לה לצאת איתי, לתפוס את ההצגה היומית ולדבר על כוס קפה
אולי. היא סירבה. מאותו רגע הכל התחיל להידרדר. כבר הפסקתי
לספור את מספר הפעמים שביקשתי, התחננתי, שתצא איתי לטיול
בפארק, לגלידה, משהו, אבל דבר לא עזר. יום אחד היא הפסיקה לבוא
לגלידרייה. הייתי הרוס, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז החלטתי
להטביע את עצמי בעבודה. קיבלתי את פרס "העובד המצטיין", אבל זה
עדיין לא השתווה לחיוך שהעליתי על שפתי ברגע שהיא נכנסה בדלת.
והנה אני, פעם העובד המצטיין, עכשיו בעל החנות, מוכר גלידה
בשני כדורים, האחד אננס, השני וניל, עדיין מחכה, מקווה, שהיא
תחזור. |
