אני לא יכול להתנהג בטבעיות כשהם עוקבים אחרי. אני מרגיש אותם,
נעלמים מעבר לפינה ברגע שאני מסתכל, הולכים מאחורי, מתקרבים
ומתקרבים, עוצרים יחד איתי וקופצים לתוך הדשא או נעשים בלתי
נראים כשאני מסתכל. הם לא חובבנים כמוני, שנתפסתי איזה חמישים
מטר מהדגל בא"ש לילה בצופים. אני לא ברמה שלהם, ואני לא מבין
למה להם בכלל לעקוב אחרי? היו להם כבר אלפי הזדמנויות להרוג
אותי לו היו רוצים. אני חושב שהם בונים עלי למשהו. כנראה איתרו
אותי איכשהו והחליטו שהם צריכים אותי בעתיד למשהו גדול, שרק
אני יכול עשות, ומאז הם עוקבים אחרי, מכוונים אותי בעדינות
ודואגים שלא יקרה לי כלום. זה די מרגש, לדעת שאתה מיועד למשהו
גדול, אבל אני לעולם לא מרגיש בטוח במניעים שלהם. אולי בכל זאת
מדובר במשהו רע, או כואב. ליתר ביטחון אני צריך להיות מוכן
למקרה שהם ינסו להזיק לי. אני מחזיק בחדר, מוסתרים, כמה כלי
נשק מאולתרים. כל מני חפצים חדים, חוטים עם משקולת בקצה להצלפה
או קשירת רגליים, דברים שאני מייצר בעצמי. הייתי רוצה איזה נשק
אמיתי, אבל אני לא חושב שאמא תסכים. אני יכול להחביא את זה
ממנה, אבל אני אצטרך אז לקנות את זה בעצמי ואין לי מושג איפה
קונים סכין. ואני לא בטוח שימכרו סכין לילד בן 9 ככה בלי
בעיות, אז אין סיכוי להשיג סכין ובטח שלא אקדח. הנשקים שלי כל
כך סודיים שאני אפילו לא הולך להשתמש בהם נגד סשה, הילד הכי
חזק בכיתה, אפילו שהוא מנצח אותי. פעם אני הייתי הכי חזק בכתה,
עד שסשה הגיע. טוב, לא הכי חזק אבל כמעט תמיד הייתי מנצח
במכות. ואני היחיד שלעולם לא נכנע, הולך מכות עד שיורד דם. ויש
לי מחבוא, בחדר, שבו יהיה לי יותר קל להגן על עצמי: בכוך צר
וארוך בחדר יש לנו מיטה רזרבית, בעמידה, ואם אני רוצה אני יכול
לטפס עליה ולהגיע על למעלה ושם אם אני שוכב נמוך בכלל לא רואים
אותי. שם אני מחביא את הנשק ואם הם יבואו אני אתחבא שם ואם הם
ילחמו בי יהיה לי את הנשק שלי. אני יודע שהם בטח חזקים נורא,
אבל כשמכאיבים לי אני נהיה משוגע ומרביץ נורא חזק. אבל הם אף
פעם לא באים או אפילו מראים את עצמם, ובינתיים אני מתחזק.

היום כשאני נזכר בימים ההם, כשהייתי בן 9 וחשבתי שעוקבים אחרי
זה מביך אותי. עכשיו אני כבר בן 13, ועברנו לבלגיה, ואני יודע
שאין אנשים בלתי נראים וסתם היו לי הזיות. אבל אני מתגעגע
למיטה ההיא, שבה יכולתי להתחבא מההם, כי עכשיו זה באמת מסוכן.
הקב"ט של השגרירות עשה איתנו שיחה ואמר לנו כל מני דברים לעשות
ולא להסתכן כי יש ערבים בבלגיה וחלק מהם רוצים לפגוע בנו כי פה
יותר קל. הוא רק אמר לנו עצות איך להימנע ממגע איתם אבל צריך
להיות מוכן לעשות משהו אם הם יבואו אלינו הביתה, כדי שאני יוכל
לעזור לאבא שלי ולאח שלי. שמרתי את כל הנשקים שלי ועכשיו הם
מתחת למיטה בקופסת נעליים ויש לי כמה חדשים הרבה יותר טובים.
התוכנית שלי היא להתחבא בחריץ שבין שתי המיטות בחדר שלי (יש
אצלי אחת לאורחים), שמה לא יראו אותי כשהם יסתובבו בבית ואם הם
יתקרבו אני אתקיף אותם, ואם הם לא אני אצא כשהם לא יסתכלו ואני
אספיק להרוג לפחות אחד, בזמן שהוא לא יסתכל. עוד כמה ימים
אנדרה יתן לי את האקדח אוויר שלו ואז יהיה לי את כל מה שאני
צריך כדי להגן על עצמי. עכשיו אני יותר רגוע, כי אני לא רואה
את הערבים מתחבאים לי בכל פינה. ברחוב אני רואה רק את הערבים
הרגילים, לא את הסוכנים שלהם, אבל הם בטוח יודעים איפה אני
גר.

עוד שנתיים עד לגיוס, ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני רואה
בטלוויזיה פיגועים, כל שבוע עוד אוטובוס, ואני חייב לעשות
משהו. רק שאני לא יודע מה, אני יודע שהחיילים עושים את כל
העבודה ואני תקוע בבית ספר המסריח שלי לומד שטויות! אחרי שהזעם
עובר לי אני חושב בהיגיון: אני עדיין לא בגיל של צבא, ואני
עדיין לא יכול להועיל בתור לוחם, אבל צבא זה לא כל מה שהמדינה
צריכה, היא צריכה גם מדענים שיתכננו נשק ובכלל גם אזרחים
מוצלחים כדי שתהיה כלכלה חזקה, ובשביל זה אני צריך ללמוד היטב,
זה החלק שלי כרגע. וחוץ מזה זה רק יעזור אם אני אכנס לכושר
לקראת הצבא, תמיד טוב לעשות שכיבות שמיכה או לרוץ, ככה אני
יהיה קרבי ואז אני אוכל להפסיק את הפיגועים. זה מצחיק לחשוב
שפעם תכננתי להגן על עצמי עם ה"נשק", אוסף הגרוטאות המחודדות
שלי, אוי, זה כזה מגוחך.

קרבי סוף-סוף, מתפוצץ מרעל, ככה התחלתי את השירות. אני יודע
שתותחנים זה לא הכי קרבי, אבל זה מה שאני יכול עם הכושר שלי.
והאמא שלי. אני ממש מבסוט מהטירונות, זה נורא מחזק את המשמעת
העצמית, ההשכמה בחמש בבוקר, שעות שינה קצובות, זמנים קצובים
לכל דבר, הופעה אחידה, מקלחות קרות (זה רק אני, כדי להתחשל).
רק חבל שהמפקדים מוותרים לחבר'ה בקטע של משמעת, אני לא אומר
שום דבר כי יעלו עלי אבל אני רואה את המפקדים מתעלמים כשמישהו
זז כשאנחנו עומדים בשלשות או משתרך מאחורה כשאנחנו הולכים
בשלשות. כנראה שזאת הרמה המצפים לה מתותחנים, ואפילו ממ.ט.ים
(עוד אין לי מושג מה זה). וזה עוד קטע מבאס, שלא קיבלו אותי
ל-MLRS, אבל יכול להיות שמ.ט. זה יותר טוב, השכן שלי אלון
פרידמן אמר לי שזה הכי טוב, והוא אלוף משנה אז הוא בטח יודע
(למרות שיש לי הרגשה שהוא היה אומר לי את זה לא משנה מה). בכל
מקרה, אם אני לא יאהב את התפקיד, אני יכול לצאת לקורס מפקדים
ואחרי זה לקצינים. כולם סימנו אותי בסוציומטרי "מתאים לקצונה",
אז לא תהיה לי בעיה. חבל שרק עכשיו גילו שיש לי דלקת גרון כבר
שבוע, החופ"לת פשוט לא מדדה לי חום מספיק זמן. רק כשהסתובבתי
במטווח בנונשלנטיות והקאתי לקחו אתי לרופא. נו, עכשיו יש סיפור
לחבר'ה.

זהו, נשבר לי. הספיק לי כבר החרא שאכלתי פה בצבא, אני לא מוכן
לאכול עוד טיפה אחת. יותר מדי מפקדים התעלמו ממני, יותר מדי
פז"מניקים דרכו עלי, יותר מדי קצינים שיקרו לי. ראיתי יותר מדי
חובשים מזלזלים בחולים, יותר מדי עצלנים מתחמקים מעבודה ואפסים
מתחמקים מאחריות, ראיתי יותר מדי חארות מקבלים פרסים ויותר מדי
טעויות מוחלקות, יותר מדי דו"צים ותאונות מטומטמות של ליצנים.
אם היה לי אכפת ממה שקורה פה, הייתי שורף את הבסיס הזה כמו
סדום ועמורה והולך בלי להסתכל. לא אכפת לי, אז אני לא שורף
אותו. אני מעניש את כולם בעונש החמור ביותר: להמשיך בעבודה
הסיזיפית שלהם שלא משיגה שום דבר ולא מקדמת אף אחד לשום מקום,
פרט לקצינים שמתקדמים למכוניות יקרות יותר ומשרדים מרווחים
יותר עם פקידה. הם כבר חתמו במו ידיהם על ענשם, שנות חיים
מבוזבזות. אני את שלי למדתי מהחוויה הזו: שאין על מי לסמוך
זולת עצמי, שלמפקדים (ובהכללה: מנהלים ומנהיגים) יש תמיד
מניעים נסתרים  אם כי ההיגיון הנסתר שלהם פשוט כאשר חושפים
אותו. תודה לאל שעוד חדשיים זה נגמר.

שכונה מוזרה, איפה שאני גר עכשיו, קורים פה דברים. הגבעה השכנה
לגבעה שלנו שוממת ומכוסה פסולת בנין. תמוה, בהתחשב בכך שערכה
הנדל"ני שווה לפחות לזו שלנו. אולי זה קשור לאוטובוס הנטוש
שעומד שמה. יכול להיות שזה האוטובוס מפרשת קו 300, זה קרה לא
רחוק מפה. מוזר גם שמישהו חסם את החלונות וריהט את האוטובס
המושחת בשטיחים, כונניות ומיטה. במיוחד מטריד אותי השלט "אין
כניסה ל<משהו לא ברור> ואשכנזים". השכונה השכנה, המתפתחת,
גובלת בדיונה עצומה הזרועה בפסולת בנין. הקרקע שם לא שווה
מיליונים? בטח מתנהל איזה קרב משפטי רחב אפוס על הבעלות,
הזכויות, אחוזי הבנייה... אבל מי מרשה לפנות לשם פסולת בניין?
מוזר. מה שהכי מוזר זה שהשכן שבמורד הרחוב מחזיק מאבטח בכניסה
לביתו ברוב שעות היממה. מי הוא? אישיות ביטחונית? איש העולם
התחתון? אולי הוא יודע משהו שאנחנו לא. אולי הוא בתכנית להגנת
עדים, אני יודע. שאלתי אותו פעם על מה הוא שומר, והוא סירב
לענות. יכול להיות שהם עכשיו חושדים בי? אני בטוח שהוא קשור
לאלפרון, הוא התחיל עם השומר בדיוק כשהתחיל הבלגאן עם
הפריימריס בליכוד. אבל אני לא חושב שעוקבים אחרי. עדיין.
מתישהו ה-FBI או מישהו יכניס אותי לרשימה שלו בגלל החיפושים
שלי באינטרנט אחר תיאוריות קונספירציה, פריצת מנעולים, פריצה
למחשבים וחמרי נפץ וכימיקלים. אני לומד על זה רק ליתר ביטחון,
כי יום אחד אני אולי אצטרך את הידע הזה. אני אגלה מתישהו את
הסיבה האמיתית למלחמה בעיראק ולנפילת התאומים ואז הם יבואו
בשבילי, אבל כבר עכשיו אני מוכן אליהם, אני הרי מתכונן כבר
שנים.