לפעמים הוא מכאיב לי רק בכדי לשמוע אותי גונחת, לראות את תווי
הכאב בפניי.
לפעמים הוא לוחץ על המקומות הלא נכונים, מהדק את אחיזתו החונקת
ומתרכז בפניי,
מהופנט מהרגשות שהוא מצליח לעורר בי.
בתחילה הייתי מעירה לו, מתלוננת על עוצמת הכאב, מכוונת אותו
למעשים עדינים ותנועות קלות, אך עם הזמן הבנתי שאין בכך טעם.
הוא בשלו, בודק גבולות, מוריד דמעות, מתמיד באותה דרך מכאיבה,
אז השלמתי עם המצב, התחלתי להתרגל.
רק פעם אחת העזתי להיישיר אליו מבט ולומר לו עד כמה הוא פוגע
בי כל פעם מחדש והפצעים שלי מסרבים להגליד. והוא בתגובה השפיל
מבט, פיו התעקם מעלה במעין חיוך, והפטיר תגובה פשוטה, שחתכה בי
יותר ממעשיו :"אני יודע".
לא שאלתי אותו מדוע, גם התשובה לא היתה חשובה, פשוט ניסיתי
להתרגל לתחושות ולעוצמות.
לאהוב אותו כשהכאיב לי פחות, לכעוס כשפצע, לחייך כשליטף אותי
לאחר מעשה.
יחסים של סאדו מאזו, אהבה.