מעיינית, את הילדה הכי מתוקה שאני מכירה! ואני כל כך אוהבת
אותך! את פשוט ילדה מלאכית ואת גורמת כל בוקר לכולם לחייך עם
החיוך היפה שלך שיש רק לך כזה... מעייניתו'ש אין עלייך! פשוט
אין!


"בוקר טוב!" היא נכנסה ודממה השתררה.
כולם כבר ידעו מי זו נעמי ראס, כולם ידעו שהיא קשוחה, שהיא די
רעה, וכשהיא עצבנית כדאי לתפוס מרחק לזמן מה. ומן הסתם היא
תמיד הייתה עצבנית, כאילו זה משהו שתקועה לה בדם.
היא נכנסה עם ראש למעלה, אף בשמיים, במבט בוחן ודי מפחיד,
ו'החיוך המפורסם של נעמי' עלה על פנייה, כל הפנים שלנו
החווירו.
חשבנו לרגע עם החוש הבלשי שלא כל כך היה לנו מי יהיה הקורבן של
הצעקות הראשונות... להפתעתנו היא שאלה אחת מן השאלות רק כשהיא
בשיא המצב רוח הטוב שלה "מה שלומכם?"
נדהמנו והיא המשיכה "היום יש לי משהו שונה להתחיל איתו את
השיעור, להבדיל מהקודמים, היום אני רוצה לראות איך הכיתה מגיבה
לנוכח מישהו חדש או מישהו שונה בחברה שלכם".
לא הבנו למה היא מתכוונת, עד שלכתה נכנסה ילדה שאף אחד מאתנו
לא הכיר.
היא הייתה עם עיניים ירוקות משגעות, שיער תלתלים שחורים
קופצניים כאלה שתמיד חלמתי עליהם, גבוהה, ומלאה טיפה אבל רק
טיפה. בקיצור היא הייתה כל מה שאני רציתי להיות כל הזמן!
אני הייתי גובה ממוצע ותמיד חלמתי להיות עמוד חשמל, השיער שלי
חלק קש! ואני מתה לתלתל אחד על הראש שלי. העיניים שלי היו
ירוקות גם ונורא אמרו שאנחנו דומות קצת האמת לקחתי את זה בתור
מחמאה.
אבל בגלל שהיא הייתה כל מה שלא הייתי אני ורציתי, לא היו לי
אליה רגשי אהבה חזקים בואו נגיד.
המורה חייכה חיוך מאוזן לאוזן והילדה התקדמה עד המורה ואז
המורה החזיקה בידה! כולם התלחששו "היא אנושית?!" "אנחנו רואים
טוב?!" "זו היד של המורה והיד של התלמידה?!" וכיוצא בזה..
לאחר שנייה החיוך של נעמי נמחק, היא עמדה זועמת "זו קבלת
פנים?! זו הקבלת פנים שלכם?! תתביישו! התנהגות כזו דורשת עונש!
וזה יבוא לכם עוד ועל תחשבו שזה יהיה קל!"
אני חושבת שזה הרגע בו לפחות חצי מהכיתה התחילה לשנוא את החדשה
רק בגלל "העונש של נעמי".
האמת מסכנה... היא לא אשמה זה נעמי אבל מגיע לה היא לא יכולה
להיות מושלמת! ועכשיו אני יודעת שזה הקנאה שלי... התחלתי
להרגיש רע בקשר לזה.
המורה חיכתה אולי כמה שניות ובכתה הייתה דממה מוחלטת, אף אחד
לא העיז לדבר. היא הסתכלה על החדשה ועשתה לה סימן עם היד
שכאילו אומר-הבמה שלך.
"שלום..." איך שהיא אמרה הבחנתי בזה שהיא מתביישת ומסמיקה
טיפה, היה לה יפה לחיים אדומות, יותר מידי יפה!
"אני לירון... לירון חסן" גם השם שלה יפה! לא מאמינה "והגעתי
לפה מאילת."
דורון הועיל בטובו להרים אצבע בלי להתפרץ קודם "בובה, מתי
לאסוף אותך בשישי?"
"אוווווווווווו" נשמע צליל כמו של מקהלה מפי ילדי כל הכתה
המורה קמה "לינוי! לירון תשב לידך! מתב קום ועבור מקום ליד
דנית תודה."
"אבל...אבל.... המורהההההההה" ניסיתי להגן על מקומי לצד מתב
"שום כלום! מה שאני אומרת עושים בשקט. לינוי את מנסה
להתווכח?"
"לא.... ממש לא..."
"יפה מאוד! צ'יק-צ'ק אני רוצה לעבור לשיעור עצמו מהר מהר לא
לבזבז לי את זמני היקר."
אני לא מאמינה! היא כזו מושלמת! לא מספיק לה?! בגללה ורק בגללה
הכתה תקבל עונש מנעמי ותאמינו לי עונשים שלה זוכרים להרבה זמן!
לא לחינם הכתה שותקת כשהיא נכנסת, שתבינו שאנחנו כתה שאף מורה
לא מסוגלת ללמד בשקט, חוץ מנעמי. בגללה הלירון הזאתי אני ומתב,
חברים לספסל מזה כמה שנים, הופרדנו! יום רגיל פשוט הופרדנו! מה
אני יעשה בשעורים? אדבר עם ה-מיס פרפקט?! איזה יום
גרועעעעעעעע
היום עבר די בסדר כי מתב רשם לי מלא פתקים ואני כרגיל עם כל
פתק חייכתי ורק רציתי והוא ישב לידי אני כל כך אוהבת אותו...
והוא?
הוא אני לא חושבת שהבין את זה עד היום! הוא בטוח שאני אוהבת
אותו הכי בעולם בתור ידיד. ואנחנו לא הידידים הכי טובים, הידיד
הכי טוב שלי זה חברו עידן, ככה אני יכולה לגלות יותר מידע על
מתב ולדעת איך לכבוש אותו. אבל אין לי אומץ.
כשבאנו ללכת הביתה, לירון ניגשה אליי והוציאה הגה סוף סוף
"רואים עלייך שאני לא חביבה אצלך כל כך... בכל זאת אני ואת
נצטרך להסתדר כחברות לספסל, אני לא יודעת מה קרה אבל בואי
נתחיל דף חדש, אני לירון חסן, ואת?"
"אה... אנ...אני לינוי... לינוי אברני" היא צחקה וחייכה, כמה
שהיא יפה...
"ניתראה מחר?"
"אמ... כן הרי בסופו של דבר שולחן משותף" וחייכתי אני לא יודעת
איך ולמה
יצא לי חיוך.
בערב מתב התקשר אליי "לינוי מותק את באה למטה? אני מתחת לבית
שלך"
"אוקיי תן לי דקה אחת שאני לא אצא ערומה לרחוב"
"אמ... במקרה כזה הייתי עולה"
"הורים בבית" שנינו צחקנו וסיימנו ת'שיחה שאני כבר יורדת
לשכונה
"הדקה שלך נמשכה טיפה יותר" הוא אמר בצחוק חמוד שיש רק לו
וחייך חיוך ששוב יש רק למתב המשגע!
"אני חייבת להשקיע כשאתה פה, אחרי הכל, זה אתה" והוא תפס את זה
בתור צחוק
"כמה שאת חמודה איי איי" ושוב החיוך המקסים הזה... "מה עם
החדשה? איך קוראים לה?"
"לירון חסן"
"סחטיקה זוכרת את אה? תותחית! מה איתה? איך השעורים עברו?"
מתב היה ילד בגובה 78.ז עיניים כחולות שהיו כל כך בולטות אצלו,
היה לו עגיל בגבה, גוף של דוגמן אבל ממש דוגמן, מעוצב כמו
שצריך והכל כמו שצריך, פנים יפהפיות, חיוך ענק ושיניים ישרות
שלו הורסות אותו, ואין משהו רע במתב, יש לו אופי מקסים למי
שמכיר אותו מקרוב.
"לינוי? לינוי עובר, שומע? עבור"
"אה?! אה כן כן מצטערת חשבתי על משהו..."
"אוי מה שוב עליי?" הוא אמר בצחוק אבל זה היה ממש נכון! "אז
איך אמרת עבר עלייך היום? התגעגעת אליי?"
"כן! מאוד!" הסתכלתי לו לעיניים, גאד כמה שהן מהממות! לטרוף
אותו!
"רוצה לעלות לקפה?"
"בשמחה אבל לא עכשיו, יש לי מראה של ערס אז פעם הבאה אני יבוא
לבוש נורמאלי שלא יחשבו את מסתובבת עם עבריינים פה אז נידחה
לנקסט טיים"
שנינו צחקנו "תפסתי אותך על מילה"
"כן מבטיח לך מותק מבטיח"
דיברנו עוד שעתיים סתם על שטויות, ואחרי כן הוא החליט לחזור
לבית כי היה עייף, חבל שלא עלה אליי.. אולי היה נישאר לישון
אצלי אפילו!
למחרת בשיעור כשמתב העביר לי את הפתק לירון שוב נזכרה לדבר
"לא אמרת לי עדיין בוקר טוב את יודעת?" אני חושבת שרק אז הבנתי
שהיא ילדה די אופטימית...
"בוקר אור" לחשתי לה
היא חייכה וציירה נשיקה "זה מצטרף לבוקר טוב שלי"
איכשהו.. איכשהו חשבתי לרגע שהיא ממש חמודה, היא לא הפריעה לאף
אחד לא עשתה לי שום כלום רע, אולי נהיה עוד חברות? אולי...
פתחתי את הפתק של מתב ולירון שוב התחילה לדבר "אז זה מי שכבש
את ליבך?"
"מי?! מתב?!?!? ניראה לך?!?!!?!?!??! אנחנו סך הכל ידידים"
"אני מבדילה בין ידידים לבין 'ידידים'... ואני רואה שכשאת
מסתכלת עליו יש לך ברק בעיניים, את אוהבת אותו"
היא צדקה. אני אוהבת את מתב כבר למעלה משנתיים! הוא לא כל כך
יודע אבל... לא ראיתי שיש סיכוי... פעם אחת הוא נתן לי נשיקה
בשפתיים ואחרי זה שדיברנו הוא אמר שחבל להרוס ידידות טוב כל
כך... זה שבר אותי אבל כשהתאוששתי נהיינו ידידים טובים.
"תאמיני לי" המשיכה "זה לא קשה להשיג מישהו! אין אחד שעומד
בפיתוי חכם"
לרגע חשבתי שהיא מנסה להיות חברה שלי..
"ומה זה החכם הזה?" שאלתי כמו ילדה מהגן שלא יודעת מושג חדש
"זה מה שאת עושה בצורה חכמה ובדרך מתוחכמת כדי להשיג מי שאת
רוצה" וחיוך זומם היה על שפתיה, אהבתי את החיוך הזה
"את יודעת איך זה פועל?"
"כן ואם את רוצה אני אלמד גם אותך" היא ענתה
"טאנקיו"
"בדרך כלל על טאנקיו עונים פאקיו... תאגידי אם כבר אז טאנקס"
התחלתי לצחוק היא ממש חמודה!
"טאנקס" וחייכתי אליה כאילו אנחנו חברות מהילדות
בצהרים היא באה אליי, אכלנו ופתחנו את הטלוויזיה.
ערוץ 13 כמובן! מה שאני הכי אוהבת!
"לא לא לא! 'פיתוי חכם'" היא אמרה
חשבתי ולא הבנתי מה היא מתכוונת... היא צחקה סגרה אותה ואמרה
"אי אפשר לחיות על סדרות.. כל היום את מקדישה לטלוויזיה, צאי
מנקודה שנגיד הוא יהיה איתך, איפה תימצאי לו זמן?"
שוב היא צודקת... "אההה... איך אני אפטר מזה?!"
"לאט לאט..." ושוב חיוך כובש שלה
"אני אלמד אותך טיפוח מהיר ושישאר לך פול זמן בשבילו ומקסימום
עוד חודש הוא שלך אם תהי חכמה"
"תודה!!!!!!"
"אין בעד מה, באמת שאין"
וככה היה מידי יום ביומו, אני ולירון נהיינו חברות די טובות.
חלקנו סודות, חוויות, פאדיחות, חברים, וכל מיני דברים שקרו
לנו.
היא הייתה באה אליי מידי פעם ומלמדת אותי עוד משהו ועוד משהו,
כאילו שהיא מגזין "לאישה" מהלך. אהבתי את זה אצלה.
והיא טענה שהיא אוהבת את דרך החשיבה שלי, שיש לי חשיבה מיוחדת,
ושאני חכמה. האמת, זה חיזק אותי.
אני הצלתי אותה ממצבים מביכים, והיא? היא המשיכה לתמוך בי
בעניין של מתב.
יודעים איך זה? אני אוהבת ילד במשך כמה שנים, ואז.. מידי פעם
ככה סתם כשאני חושבת עליו אני נכנסת לדיכאון... היא זאת
שמוציאה אותי מכל זה.
טוב שיש לי חברה שאני יכולה לסמוך עלייה בכל מצב, בכל
סיטואציה, והיא תמיד תעזור לי ותהיה לצידי.
מתב יצא לפני שבוע עם מישהי, מישהי שתיראו אותה כממש שווה! אני
לא ראיתי אותה כל כך... אבל קינאתי!
היום הולדת של לירון התקרב.
השתגעתי! התעצבנתי! התרוצצתי! כלום! לא מצאתי מתנה ללירון! זה
היה כל כך משפיל!
יומיים לפני היום הולדת ואין לי מתנה!
החלטתי לעשות מסיבה, מועדון, חברים, מלא אנשים, כווולם והיא
תאהב את זה, היא אדם חברותי.
מתב התנדב לארגן הכל איתי, איכשהו לירון הבינה שאני מתכננת
משהו...
"מתב סיפר לך? רמז לך?!" שאלתי בטון בלשי
"לאאאאא! מה פתאום! אני פשוט רואה אצלך התנהגות שונה, יצאתי
מנקודת הנחה... תקשיבי עזבי בצד להיום לפחות את מה שאת מתכננת"
היא באה להמשיך אך קטעתי אותה "שום דבר! את חשובה! לא
מתכוונת!"
"יותר ממתב?!" שתקתי... היא חייכה "איזה חכמה אני, לא נעלבתי
על תדאגי, תקשיבי, במסיבה שתעשו לי יהיה לך הזדמנות מדהימה,
תחשבי איך תעשי ת'צעד שלך לפי כל מה שלמדנו אני ואת" נתתי לה
נשיקה בלחי אמרתי לה "כמה שאני מתה עלייך" והלכתי
"אם הוא יהיה שלי אני אהיה הכי מאושרת עלי אדמות! מתב... אחרי
כל מה שעברנו.. אני ואתה... ביחד... בבקשה שהכל יסתדר"
"מותק דיברת אל עצמך?"
רק שזה לא יהיה מתב! הסתובבתי... זה כן הוא!!!!!!
נהייתי אדומה! ואייי בחיים שלי לא הייתי נבוכה כל כך!
"אה... בערך... שמעת משהו?"
"לא התפלאתי למה את מדברת לעצמך כשאני פה" וחיוך יפה התעצב על
פניו
"אתה תדע מחר" חייכתי חיוך ממזרי "הכל מחר"
ניראה לי הוא ניבהל קצת... אחרי שדירנו עוד טיפה הלכנו איכשהו
אני לא יודעת איך זה הגיע אבל הלכנו קרב כריות, ובסוף, שכבנו
על המיטה, אני והוא כשהוא שוכב לצידי.
איזה יום יפה.
איזה יום מקסים.
למחרת עבר היום הכי טוב שאפשר! לירון בקושי נכחה בכתה- זה מן
מנהג שיש לנו בכתה, ככה שמתב יכול היה שוב לעבור לשבת לידי.
שוב תחילתו של יום יפה. בצהרים כל היום דיברתי עם מתב בטלפון,
כל הזמן יש לנו מה לדבר, אני לא יודעת איך זה פשוט ככה.
בערב נפגשנו אצלי, הוא עלה לבוש יפה "הפעם אני לא עבריין, הפעם
אני מתב החננה" וצחק
הוא ישב אצלי בחדר עד שסיימתי עם כל הארגונים שלי וכשבאנו לצאת
הוא אמר "אני רק עכשיו רואה שאת עוד יותר יפה ממה שחשבתי"
הסמקתי... "על תסמיקי לפני שתקבלי נשיקה" ואז הוא הדביק לי
נשיקה על הלחי, נשיקה כזו חמה.. נעימה.. הנשמה שלי צועקת מתב!
אני אוהבת אותך!
אבל העדפתי לחכות לערב.
הגענו למועדון, כל המוזמנים היו כבר שם, רק לירון חסרה.
בזמן ההמתנה מתב הודיע לי "אני מחייב אותך בריקוד הראשון שלך"
צחקתי "אני לא יכול שילדה כל כך יפה תיתן את הריקוד הראשון
למישהו מכוער"
"אז אסור לתת לך!" צחקנו, אנחנו תמיד היינו בשטויות של ירידות
בצחוק
"אתה יודע שאני אוהבת אותך"
"רק שאת לא רצינית"
לא האמנתי מה ששמעתי! התעלמתי... "את רואה?" הוא שוב אמר "את
לא רצינית"
האווירה הייתה די רומנטית... היה חושך עם כל מיני אורות, ואני
ומתב עמדנו במקום שהוא כי מבודד מן השאר.
"את רואה?" הוא שוב אמר "את לא רצינית" הבטתי בו... ואז
בשפתיים..
הוא עמד מצידי הימני, סיבב אותי ככה שאני יעמוד מולו, ולאט לאט
התקרבנו ו... החלום שלי! המשאלה התמידית שלי! הוא נישק אותי
נשיקה שכל כך הייתי צמאה אליה! "אני אוהבת אותך" לחשתי
הוא היה המום... ראיתי על פניו "אני אוהב אותך... אני אוהב
אותך כבר הרבה זמן"
צחקתי פתאום... "מה קרה מתוקה שלי?"
"אני אוהבת אותך מעל שנתיים, חודשיים אני ולירון חרשנו כל יום
על שעורים של איך לכבוש אותך! האמת מה שעזר לי זה בטחון ואיך
להראות טוב יותר, אבל תחשוב שהיינו יכולים להיות יחד מזמן"
"זה לא משנה מתי... משנה שאני אוהב אותך ואת אותי, ושסוף סוף
אנחנו ביחד" ושוב הנשיקה
השפתיים שלו... דבר כל כך מתוק.. לא רציתי לעזוב לרגע.
הוא זז טיפה הצידה "אני לא רוצה לעזוב אותך לעולם! כשעברתי ממך
מקום חשבתי שאני הולך לקבור את עצמי! אני רוצה תמיד אבל תמיד
להיות איתך"
"ואני רוצה להיות תמיד איתך! ואך ורק איתך!"
"אני עיוור שלא ראיתי לפני זה..."
"שנינו עיוורים! אהבה עיוורת..."
ואז לירון נכנסה... כל כך שמחתי! ומתב כל כך העריך אותה על
שניסתה לעזור לנו! היא עמדה לידנו בכל בעיה שצצה לנו, ואני עד
היום לא מאמינה עד כמה שיש לי מזל שאלוקים שלח לי אותה בזמן
והיה לי הכבוד להכיר בת אדם כזו מקסימה כמוה שסידרה לי כל כך
הרבה דברים ובזכותה כל כך טוב לי עכשיו כי אני עם מתב... אהוב
ליבי הנצחי...
"לירון" לחשתי לה כשהיא נכנסה לאולם זוהרת ומהממת כרגיל "אני
תמיד לצידך מלאכית קטנה שלי, תמיד!"
ואז היא ראתה את היד שלי בתך היד של מתב
"את עשית הכל לבד, הכל היה הצגה שעשיתי לך כדי שתעלי את
הביטחון"
"אני אוהבת אותך"
"אני אוהבת אותך גם"
ואחרי זה באו כל האיחולים
"בקשר למתנה..." הוצאתי מעטפה אדומה מעוטרת זהב והושטתי לה
המעטפה כללה כרטיס טיסה לחודש ימים לספרד, מכון כושר שם, מנוי
לכמה חנויות שיהיה לה הנחות וכסף לא הרבה אבל כסף לבזבוזים
ועוד כמה שטויות שהביאו להם אנשים בנפרד
"ואווווווווו זה בטח עלה המון!"
"זה כלום לעומת מה שאת באמת שווה" אמרנו אני ומתב פה אחד
"זה מהחברים הטובים והמשפחה" אספנו כסף בצורה יפה אני חייבת
להודות! אני ומתב חזרנו אליי הביתה, וכבחלום שלי, מתב נשאר
אצלי לישון
אני כל כך שמחה... כל כך שמחה שיש לי את מתב עכשיו לצידי, כל
כך שמחה שהוא אוהב אותי.. ואני כל כך שמחה שהכרתי את לירון
הילדה המדהימה הזאת... ילדה שכמו בהתחלה חשבתי- ילדה מושלמת!
והפעם אני לא מדברת מקנאה, אלא מאהבה! זו החברה שאני הכי
אוהבת! "לירוני את פשוט מלאכית" רשמתי על הלוח ביום למחרת.
ומתב בא והוסיף "תודה מלאכית בזכותך יש לי אוצר..."