במנהרות - הזמן ונפתוליו;
במחילותיו של העבר,
אשר כסה רובדי -
אבק ושחק:

רובצה - תהילת - הימים,
שחלפו
ושל הערכים,
שעליהם אבד כלח.

התרבויות,
שתהילתן - הייתה
לתהילת - העולם:

פארן והודן,
מפיצים את אורם,
גם על עולמינו.

זוהרה של העדה
עתיקת - יומה,
אינו דעך,
כי הוא אדיר
כקרני - השמש.

תחת אבק
של הימים מסו,
כשלג וגלידי -
קרח,
נצור עברה
וצור - מחצבתה,
של האנושות לדורותיה.

גאווה רבת -
פארה,
על היופי והחן,
שלא הבלו אז;

על התהילה והגדולה,
בהם העולם -
לבש את ההדרת.

במעבה של הימים,
טרדו,
כחתף - סיבובו,
של גלגל - ההיסטורייה,
שמורה המהות,
של קיום - האנושות,
ושאר ברויי -
עולמינו.

בעובי - הקורה,
של העתות,
ממנת - חלקם
של דורות - קדמייה,
אצר שתותו ויסודו
של התבל,
על כל רחבי - השמיים.

הרוח האמיתית,
של קיום ויצירה,
טמונה אי - שם,
תחת מימיו
של ים סוער,
של ההיסטורייה,
אשר דההו - ימיה.

תחת אבק - העבר,
אשר זוהרו וזיוו,
נישאים מעל התבל,
כציפורי - הזהב,
שזהב - גפן,
מהיר להן
את הטיס,
נחבא רומו של העולם,
שהיום,
אין מורגש עוד.

משבי - רוחה המודרנית
של התרבות,
נושאים על כנפיהם תוצר,
אשר בסס
במים עכורים,
כדגים,
חלודי - קשקשת;

זוהרה של התרבות
האמיתית,
שקע מזמן,
בים של מי - שפך.

כתובי - קולמוס,
אינם עוד,
רבעם ואורחם
של בני - דורינו;

הנגיעה בדברי - ימים
של העבר,
אין - עוד,
בשטח - עניינם
של צעירי - ימינו.

התיאטרון,
לא בא עוד בחשבון,
לדאבונינו;

הידע בהיסטורייה
ובאומנות,
אינו נחשב למעלה
ולציון - דרך.

תחת - אבק
של ההיסטורייה
הרחוקה והלא כל - כך
מטווח - ידינו,
טמומה אבן - השתייה,
של מהותינו הערכית
ומלאת - רוח.

העולם עוד יבין,
את משגאו,
כאשר ויתר,
על פניני - עברו
הזוהר והנוצץ,
כאבני - נופך;

הוא יידע
את חרטיו,
על כל אשר,
השם לנשייה ושוכח.

תקווה -
ידי הכותבייה,
כי יום יבוא!
שבירכתו,
נראה את העולם,
לובש לו מחדש,
את גלימתה של התרבות,
שנכחשה בינתיים;

נראה אותה,
קמה לתחייה,
בחוצות - הערים
ובשדות - חקלאי.

נראה את הסביבה,
בשגשוגה;
את כדורים פורחים של התרבות -
עולים מרומה.

ותהילת - דורות,
שאבק - קדומים אופף אותם,
תקום לתחייה
ותפיץ את כדודה,
גם עלינו!!!