12:00 בלילה, אני נכנס לבאר, אחרי שעות ארוכות של ניסיון לכתוב
את הסיפור המדהים הבא שיפרוץ לתודעת הקהל ויסחוף אותה, הגעתי
למסקנה אחת בלבד :  אני לא רוצה להיות אתגר קרת.
אני מתיישב על הבאר בקצה הרחוק מהכניסה. מהצד השני של הבאר הוא
מסתכל עלי ומתחיל להתקרב.
אני לא רוצה לכתוב סיפורים עם פאנצ' ליין , סיפורים לא מובנים
, קלילים , שטוחים עם נגיעה לקונצנזוס הכי נמוך של הבנים של
דור ה- X.
הוא מסתכל עלי מחייך וברקע קרח תשע שלא רוצים להיות סוויד ,
אבל רוצים להיות אסף אמדורסקי מנגנים, הוא מדבר אלי ואני, אני
בשלי באותם של הרהור מעצבן קודח שבא לך לתקוע לעצמך כדור בראש
ולגמור את הכל.
הפרצוף המחייך כבר ממש מתחיל לעצבן.
"מה ?"
"מה תשתה ?" שואל הבחור מנסה לחייך.
"רוסי לבן", החזרתי, " קרח כתוש".
הוא מחייך והולך ואני מסתובב , זורק מבטים סביב, סורק, אולי
נמצא איזה מתולתלת שתשכיח ממני הכל.

קרח תשע מסיימים ומפנים את הבמה לדויד בואי, והמחייך מגיע
שוב.
"מה ?!!!" כבר נשבר לי ממנו.
"הרוסי שלך" הוא מסנן מנסה לשמור על החיוך בכל מחיר או יותר
נכון בשביל מחיר יותר טוב.
"תודה" אני עונה חצי מתנצל תוך כדי לגימה.
דייויד שר על זיגי והיכולת המופלאה שלו לנגן , אני לא יודע
לנגן , רוצה אבל לא יודע , בגלל זה אני כותב.
זה התחיל בלכתוב פתקים בשיעורים עבר לברכות יום הולדת אחר כך
שירים של התבגרות אחר מכתבים מהצבא וזיכרונות מהטיול ומכתב
התנצלות של זה שעזבתי, וזה אני ולא את, אח המשקה הזה טוב.
יש משהו לבוא לבד לבאר.  מצד אחד מסתכלים עליך כאילו "וואהו"
איזה גבר , נכנס מחליק לדורמן / יחצ"ן איזה מילה , מסתחבק עם
הברמן, נותן נשיקה לאיזה מלצרית , מינימום שותף חלקי בבעלות.

מצד שני , צריך לקבל את התמונה במלואה.

אני לבד.
הדורמן / יחצ"ן , בשבילו אתה סתם עוד אחד שמביא לו פרנסה ,
הברמן סתם רוצה טיפ והמלצרית , המלצרית היא אחת שניסית לשכב
איתה במשך שנתיים וחוץ מלשכב עם כל החברים שלך , אתה מקבל
נשיקה על זה שאתה מתמיד ומגיע לכאן כמעט כל ערב מזה שנתיים.

בקיצור אני לא רוצה להיות אתגר קרת , גם לא רם אורן ובטח שלא
טולסטוי או ש"י עגנון , אני רוצה להיות אני.
מתולתלת אחת בפינה ליד השירותים זורקת מבטים, אני מדליק
סיגריה, מחייך, מראה לה שאני מבחין בקיומה, אבל ממשיך לשבת כי
לא בשביל זה באתי. לוקח עוד שלוק מהרוסי ומנסה להיראות כמה
שפחות מטופש.
דייויד מתחיל לבצע מין מיקס של עצמו כך ש"מיסטר ג'ונס" משתלט
ואני מבין שאני נסחף לקטעים האלה של עשות פרצופים ולהראות טוב,
ללבוש מסכות שגם כן לא מעניינות אף אחד.
הסתובבתי ושקעתי בצלוחית הזיתים שלי.
מתי כותבים?
גם זאת שאלה, לא?
לא על מה, או איך אלא מתי כותבים?
באיזה מצב הנפש צריכה להיות? כשמשעמם - ואז יצא איזה דבר ארוך
ומשעמם מלא בתיאוריות ארוכות שמפרטות את האמת הפנימית ואת
האידיאולוגיות הפרטיות שלך, לא נראה לי.
כששמחים - אז יצא לך סיפור שמח ואופטימי, ציבור המזדהים יהיה
ממש קטן, כמה כבר מאושרים יש בעולם, אפילו פחות מאלו שמצאו
אהבה.
כשעצובים - למה !? סתם יצא איזה שיר שנשמע כמו אביב או בן
שיספרו לכולם שזהו היום, כן זה הוא היום שבו אתה הולך למות.

"וואהו" אני נבהל , חיוך מלא תלתלים ועיניים מחייכות נעמדים
לידי "שלום" המתולתלת מהפינה מחייכת "אפשר?" היא שואלת ומצביעה
על הכיסא הריק לידי.
"ברור".
לא שמתי לב שהיא התקרבה , היא מתיישבת ושולחת יד לצלוחית זיתים
שלי ממש מרגישה בנוח הבחורה. המעצבן שכבר שכחתי שהוא קיים
מתקרב שוב מחייך זורק כמה מילות פלרטוט ובקיצור שואל את
המתולתלת מה היא רוצה לשתות.
"רוסי לבן", היא עונה, " תביא כבר שתיים ".  אני גומר בשלוק את
הראשון שלי , היא מחייכת ומסתובבת אלי.  "ביג ליבובסקי", מחכה
להזדהות.   "לא תמרי..." דחיתי את הניסיון הפטאלי להזדהות.
"תמרי ?" הפרצוף המחייך הופך פתאום תוהה , והיד יוצאת מהצלוחית
זיתים שלי , היא כבר לא מרגישה בנוח.
"עזבי ", עניתי , מנסה להיות נחמד לרגע. נראה לי שפוזה של קשוח
תתפרש כפוזה של אנטיפת מתבודד. .
"אז מה, אתה פה לבד?" היא שואלת .
"לא אני עם המחשבות, ואת ?"
אני פה סתם עם חברות במסיבת יום הולדת של חברה לעבודה ,אני
רואה אותך פה הרבה." היא שוב מרגישה בנוח,  עובדה היא שוב
טורפת לי את הזיתים.  "כן אני מנסה לקבל פה כרטיס הלקוח
המתמיד" היא צוחקת .
"איך קוראים לך?
"תמי" היא עונה "ואתה עומר , נכון ?"
"נכון, איך את יודעת ?" מפתיעה הבחורה , אני פותח עיניים שתראה
שהיא תראה שאני מופתע, היא ישר מבינה ומצביעה על המלצרית
שמחזיקה אותי קצר כבר שנתיים.
אנחנו זורמים בשיחה, מאולצים אבל זורמים, היא לומדת צילום
ועובדת עם ילדים, היא גרה עם שותפה,
גדלה בחיפה.
המחייך מביא את העולים החדשים ,
היא גמרה לי את הזיתים,
שירתה בצבא בתור קצינה,
המחייך מביא לה עוד צלוחית לי לא,
ההורים שלה גרושים מאז שהיא ילדה,
לא אין לה בעיה עם מין ביציאה הראשונה,
בקיצור היא לא חוסכת ממני שום פרט ואני יחסית שותק מספר לה קצת
על החברה שעזבה ,
על הלימודים ,
על העבודה,
על הטיול למזרח,
על הכתיבה והמחסום,
"מחסום כתיבה?" היא שואלת וגומרת עוד צלוחית זיתים.
"כן, מחסום כתיבה" אני מחזיר וחושב. זאת הפעם הראשונה שאני
אומר את זה, נשמע לי מטומטם אבל שיהיה, נראה לי שזה מעניין
אותה.  אז אנחנו משלמים למתרומם שמוזג בירות ( בלי טיפ )
מחייכים למלצרית (שמתים שתקנא) ואומרים לדורמן/ יחצ"ן להתראות
שהוא צועק אחרינו תבואו ביום שלישי יש סטאנד אפ .
אנחנו הולכים אלי לדירה , שבדרך אני תוהה עם הקונדום מלפני
שלושה חודשים עדיין תקף , במדרגות שאנחנו עולים עלי לדירה אני
נזכר שזה לא שלושה אלא אפילו ארבעה וקצת , אנחנו נכנסים היא
מסתובבת בוחנת , אני ניגש למערכת שם "פינק" ברקע מוזג לנו שתי
כוסות ריזלינג  ומגיש לה אחת , היא מתיישבת "זה אתה ציירת ?"
"אה זה, זה סתם משהו מבית ספר ".
היא רוצה לקרוא, אז אני מסתובב נוגע קלות בעכבר, והמסך נדלק
עליו מואר פתאום שומר המסך שלי, עוד נגיעה קלה ועולות להם
המילים האחרונות שכתבתי.
"לא תקריא לי " היא אומרת משלבת רגליים ומתמחת. זה די משכנע אז
אני לוקח שלוק מהריזלינג מדליק סיגריה שואף עשן, מסתכל עליה
והיא מחכה, נושף מהאף ומתחיל להקריא בקול הכי סקסי שיש לי :

"12:00 בלילה אני נכנס לבאר אחרי שעות של לנסות לכתוב את
הסיפור המדהים הבא שיפרוץ לתודעת הקהל ויסחף אותה, הגעתי רק
למסקנה אחת , אני לא רוצה להיות אתגר קרת " סיימתי .

"נו תמשיך" היא מתפתלת ונותנת לי מבט מגרה.
"אין מה להמשיך זהו אמרתי לך מחסום כתיבה"
"זהו" היא מתיישרת לוקחת סגריה ומדליקה אותה .
"כן , זהו."
"זהו" היא מוציאה עשן בעצבנות.
"כן, אמרתי לך שיש לי מחסום כתיבה".
היא מסתכלת לי ישר בעיניים כבר לא מחייכת תוך כדי כיבוי
הסגריה,
"אל תדאג מתוק, כמו שאני רואה את זה , אין לך מה לדאוג בקשר
לאתגר קרת, לעולם לא תהיה."