ניירות מקומטים מתגלגלים על הכביש. קצת קר לה ואין לה ממי לבקש
חולצה ארוכה. ענבל עומדת ליד החנות של ה24 שעות עם בריזר ביד.
הניירות ממשיכים להתעופף קצת מעל לכביש והיא עוקבת אחריהם, איך
הם מצליחים לברוח לפני שמכונית באה וכמעט מועכת אותם, מדביקה
אותם לכביש השחור הקשה. היא קצת צוחקת כשהיא רואה איך הניירות
מתנגשים אחד בשני ברכות אוורירית, איך הם רוקדים ריקוד לבן
בלילה שחור.
מניחה את הבריזר על הספסל ביד רועדת מקור ומוציאה שוב את
המחברת שלה, עט דק עובר במהירות מופרזת על הדף, מפזר חלקיקי
מחשבות, היא לא רוצה לכתוב למישהו, לא על משהו מסוים אבל היא
כל כך צריכה לכתוב. המילים נתקעות, נבלמות בעצירת פתע ולאחר
רגע קצר העט שב אל הדף, מצייר קווים שחורים ארוכים, חריטות
כמעט, עד שהדף נקרע. עוד נייר מושלך על הכביש, מצטרף למחול
המילים האבודות. מתוך הכעס שלה, והייאוש, היא מצליחה עוד לצחוק
על עצמה, כאילו עברה לרגע למקום אחר וממנו היא מסתכלת על עצמה
יושבת שם, רועדת מקור, זורקת ניירות מקומטים על הכביש, מנסה
לכתוב משהו שאינו ידוע לה, מתריסה בעצמה שלא לבכות כי אין לה
סיבה, ושותה.
בבית יש כמה אנשים ישנים שהניחו, לפני שנרדמו, שהיא עם חברים
באיזו מסיבה או משהו. יש לה חברים. הם באיזו מסיבה או משהו.
היא לא. היא יושבת ליד ה24 עם בריזר ומחברת שעוברת דיאטה
רצחנית. אם היא היתה עם החברים שלה לפחות היה מי שיביא לה
חולצה ארוכה. היא דווקא די מתגעגעת ליערה בימים האחרונים, אבל
היא לא ממש יכולה לעשות שום דבר בנידון, כבר הרבה זמן שהיא
התנתקה מכולם. יערה היתה אומרת לה שהיא מקנאה בה כי היא אף פעם
לא מרגישה בדידות. "כשאני מרגישה בודדה זה כואב, זה חותך, זה
מצב שאני רק מחכה לצאת ממנו, אצלך בדידות זו בחירה. אצלך
בדידות זה רק מצב פיזי. אצלך אין בדידות." ובאמת לא היתה לה,
ואולי היא רק חשבה כך.
היא מסיימת את הבריזר שלה ונגשת לקנות עוד אחד, לוקחת כמה
לגימות בעמדה על שפת המדרכה, כמה ניירות מתגלגלים לעברה מצידו
השני של הכביש, וכשהם באמצע הכביש מכונית באה, ונראה שהיא
תדרוס את הניירות ותמעך אותם תחתיה, חרדה עזה אחזה בה והיא
שמטה את בקבוק הבריזר, צועקת לחלל האוויר ועיניה מתמלאות
דמעות. כשהיא מתיישבת על הספסל על מנת לנסות ולהרגיע את עצמה,
היא רואה את הניירות לרגלי הספסל, נחים כאילו היו כאן מאז
ומעולם וגם אין בכוונתם לעזוב. הבכי דועך אך משאיר אותה
מכווצת, רועדת על הספסל. ביד חוששת היא מרימה את הניירות,
פותחת אותם, מבלי להסתכל על המילים הכתובות וטומנת
במחברתה.החרדה עדיין נמצאה בגופה, במקום כלשהו, הרעידות באות
והולכות לסירוגין.
מכורבלת בתוך עצמה היא יושבת ומתנדנדת על הספסל, העייפות
מחלחלת לתוך הרעידות שלה בליווי צלילים שקטים שיערה מנגנת על
הפסנתר תמיד. כמה היא מתגעגעת ליערה. העיניים שלה נעצמות, ולא
כל כך אכפת לה שהיא יושבת על ספסל ציבורי באמצע הלילה, זה אף
פעם לא הפחיד אותה.
אחרי כמה דקות צמרמורת עוברת בגבה והיא פותחת את עיניה, רואה
שיערה יושבת לידה ומלטפת לה את הגב החשוף. והיא מחבקת את יערה
בלי מילים, הדמעות שלה מרטיבות את הכתף החשופה של יערה והיא
מחייכת. ושוב היא שמה לב איך יערה באה להצלתה, איך מגעה הוא
מגע קסם, מחמם ומרגיע. ענבל לעולם לא רועדת בתוך החיבוק שלה,
רק נחה, ומחזיקה חזק חזק, כדי שיערה לא תברח. הדקות עוברות והן
לא מחליפות מילה, לפעמים מילים יכולות להיות כל כך מיותרות, עד
שהן הופכות למעמסה. הן יושבות על הספסל, ראש האחת על כתף השניה
ומסתכלות קדימה, על הכביש הריק, על פנס מקרטע ואורות קצת
קרובים, קצת רחוקים, מבתים שחיים גם בלילה.
וכשעולה השחר פוקחות עינהן, מגלות כי נרדמו והולכות הביתה.
שני בקבוקי בריזר ריקים בפח שליד ה24 הם עדות שקטה לבדידות
שהתגלגלה על הכביש, בתוך ניירות מקומטים.
"מה קרה אתמול בלילה?" יערה שואלת בזמן ההליכה.
"שום דבר מיוחד, שום דבר מיוחד" אומרת בקול חנוק, מבלי להסתכל
ליערה בעיניים. ויערה אוחזת בידה ומאלצת אותה להביט לה אל תוך
עיניה.
"התגעגתי. היה לי לבד." והיא משפילה עיניה, כאילו הודתה בדבר
הכי משפיל, או הכי נפשע. ויערה מחבקת אותה, "זה בסדר, כולם
מרגישים לבד לפעמים, אני יודעת שאת תמיד אומרת שאת אף פעם לא
לבד, אבל אחרי הכל, זה טבעי."
והיא מנענעת את ראשה הנה והנה, "זה לא רק לפעמים, זה תמיד שם,
תמיד."
"אז למה את תמיד נתת לי לחשוב שאצלך אין כזה דבר בדידות?"
"כי חשבתי ככה, כי רציתי להאמין ככה, לא הסכמתי להיות בודדה."
ושתיהן לוקחות נשימה עמוקה, כאילו מתואמת מראש.
ורגע לפני שדרכיהן מתפצלות אוחזת יערה בידה של ענבל ומסמנת לה
בראשה שהיא יכולה לבוא אליה הביתה,כדי שלא תהיה לבד. אך היא
מחייכת ומנידה את ראשה לאות "לא". ויערה שואלת אותה למה.
"עכשיו קצת פחות לבד לי בפנים, אני אדבר איתך בקרוב." והיא
נושקת ליערה על מצחה.
כשתגיע הביתה וודאי תלך לישון, ואחר כך תשים לה שירים שקטים
עצובים ותסתכל על התקרה ותחייך. כשיחליפו הדמעות את מקומו של
החיוך היא תתקשר ליערה ותשאל אותה אם היא יכולה לבוא, והיא תדע
שגם היא מרגישה בודדה לפעמים.






7.8.03