העיניים שלי
אומרות את הכל
מחפות,
בין היתר,
על המשפטים ההולכים ומתחברים שלי,
שמתפתלים בחלל הזה שבין שנינו כמו נחשים
לא-מאולפים,
והורסים לי את הכל
גם בלי שאני באמת מתכוון,
כי שנינו
או לפחות אני,
מה אני בדיוק רוצה,
העיניים שלי
יחליפו לי את הפה הפטפטן הזה
והן תיקחנה בייחוד את
העיצורים
וההברות הסגורות
וסימני הפיסוק שעוצרים
שאני בכלל לא יודע מי הביא אותן הנה,
וישאירו אותי כמעט אילם,
אולי רק בשביל להגיד כן
ועכשיו.

לילד הזה יש סודות
עמוק שם בפנים
בתוך הבטן,
הם מתערבלים להם יחד
עם כל השקרים הלבנים
שהוא עוד לא הספיק למחוק
למרות שהוא
נורא
רוצה,
וכבר נמאס לו
לגמרי
להעמיד פנים שהוא מישהו אחר
בשביל שאתם לא תיבהלו פתאום
אז הוא מחזיק שדים
שלדים
בין הסרעפת ובין השאר
והוא מחליף את כל סימני הניקוד
אפילו שהוא יודע אותם טוב מכולם
ובינתיים יש לו
אפילו שהוא עדיין ילד
סודות מתגלגלים כאלה
בבטן,
בתוך הראש,
מאחורי הגב.

ריק לשנינו
אתה משקשק בינך לבין עצמך
כמו נייר מקומט בתוך מיכל של חלב מקרטון
ומדבר איתי במילים שחונקות לי את
הצוואר
שמתוח
כמו בת-יענה בגן-חיות מזויין
שמחכה לפירורים מן הקהל,
ומקים לי מהומה
המולה
של תזמורת מקולקלת בתוך המצח,
לוחש
פטפוטים של תל-אביב
שמחרישים לי באוזניים
שרגישות אליהם כמו לצופר של אמבולנס,
בייחוד במין החלל הריק הזה
שמתפשט לי פה בפנים
כמו ציאניד
עם ריח של אמוניה משוחררת
צובט
במעברים החסומים של האוויר
שפתאום קצת מתקשה להגיע אל
הפה שלי
שמאבד את המהירות שהייתה לו עד עכשיו
ממלמל
מילים מתפרקות
ממגדל של קלפים
שידעו ממזמן שצריכה לבוא רוח.    

   חשבון פשוט
אחד ועוד אחד,
כל כמה שאני מנסה לבלבל בינהם,
תמיד נותנים לי את אותה
התוצאה
שתמיד נמצאת שם
ואחד ועוד אחד
הם בדיוק כמוני
אפילו שאני מנסה כל הזמן
להכפיל
ולחלק
ולהביא אותם בשבר עשרוני
מפושט,
לא,
מורכב,
וכל כמה שאני מנסה
בשבר מדומה
עגול
כמו דמות בדרמה חדשה בטלויזיה,
אחד
ועוד
אחד
זה תמיד אני
עם אותו החיוך בדיוק
ואתן החולשות
ותמיד אותן הפנים שאני מחפש לראות בצד השני של
המשוואה.