סיפורינו מתחיל בכפר קטן בתימן, שם נולד נולד לו, בסמטה חשוכה
וקרה(יחסית למזג האויר של תימן) חתול קטן ושחור. הייתה זו לידה
קשה והחתולה אשר המליטה אותו חוותה לידה נוראית שהשאירה אותה
משותקת מהצוואר ומטה. בגלל היותה משותקת, לא יכלה לדאוג לצרכיו
הבסיסיים של התינוק, ולכן, בלב כבד, שלחה אותו לאימוץ.
החתול שלנו, ששמו הוא מיעו כמובן, גדל ליהיות חתול שחור כמו
הלילה, אפילו עיניו היו שחורות משחור, לשונו ושיניו ואפילו
איבריו האינטימיים ביותר (אם אתם מבינים למה אני מתכוון) היו
שחורים. מיעו גדל גם ליהיות חתול יהודי אדוק, וציוני מושבע.
יום אחד, החליט מיעו לעלות לארץ הקודש בתקווה לעתיד פחות שחור
(הבנתם? בדיחה כיאילו...), הוא התחבא בתוך קרטון חלב, ועלה על
הטיסה. המטוס הוריד את קרטון החלב התמים למראה בתחנת האוטובוס
הקרובה לביה"ס אנקורי באשדוד. החתול האמיץ שלנו הריח את האויר
הנקי (ביחס לאויר של תימן) ופרץ החוצה מקרטון חלב. מיעו עמד לו
על ארבעת רגליו וילל: "מיעוווווווווו, מיעוווווווווו, תנו לי
חלב ועוגיותתתתתת!!!" יש לציין שבאותה תקופה עוגיות היו מצרך
יקר ואנשים היו שומרים אותם בכספות לאירועים מיוחדים בלבד.
החתול הבין שאין סיכוי שיבוא על סיפוקו, והחל לילל בשנית:
"מיעוווווווווו, מיעווווווווווו, אני רוצה חלב עם
סחוגגגגגגגג!!!" העוברים והשבים ששמעו את הבקשה המוזרה, מיד
הגישו לחתול קערת חלב תבולת בסחוג. החתול גמה במהירות, ליקק את
שפתיו ואמר: "מיעו". מיעו הנחוש בדעתו להקים משפחה, למצוא
עבודה, ולחיות חיים נורמליים, התחיל להתקדם לעבר התחנה המרכזית
של אשדוד. התחנה המרכזית הייתה מקום קר ואפל, החנויות היו
מגעילות, האוכל מחורבן, והגרוע מכל, שומרים הודים אמתניים, עם
מעילים כחולים, וגלאי מתכות שחורים, הסתובבו להם בתוך מתחם
הקניון במטרה לשמור על הסדר. מיעו האמיץ לא נרתע מהסכנות
הטמונות לו בתוך התחנה וצעד פנימה.
בהגיעו למתחם הקניון, הריח ריח מוזר, מוכר, ומגרה. היה זה ריח
של פלאפל, אך לא סתם פלאפל, פלאפל צנעני איכותי, עם טחינה
וירקות, אחחחחח כמה שמיעו התגעגע לריח הטחינה המוכר...
מיעו ניגש למוכר בקופה, מר צנעני, אדם נמוך, שמנמן, שחום, ובעל
גאה של עז מוכשרת בשם שימחה, אבל זה לא קשור. בכל אופן, מיעו
התקרב, עמד על הדלפק, פתח את פיו ושאג: "מיעו". צנעני הסתובב
מיד, הפיל את קערת הצ'יפס, ובהה בחתול השחור שעמד מולו. דמעות
החלו זולגות מעיניו של צנעני, הוא תפס את החתול, חיבק אותו,
ואמר: "מיעו, יקר שלי, היכן היית כל השנים?" לפתע נזכר צנעני
שחתולים, לא יכולים לדבר. הוא צחקק לעצמו ואמר: "חפיף יא אחי,
בוא, בוא תאכל טחינה." החתול פקח את עיניו, למרות שהיו שחורות
לגמרי, היה ניתן לראות בהם ניצוץ מסוים.
בפעם הראשונה בחייו היה מיעו מאושר.
מיעו כמובן נשאר אצל צנעני, גדל והתפתח, נשא לעצמו חתולה פרסית
יפיפייה וחי באושר ועושר עד עצם היום הזה.
מיעו.