כבר שבועיים שאני עוקב אחריה: מהיום הראשון שהתחיל לרדת גשם.
ברגע שאני שומע את הטיפה הראשונה נופלת, אני רץ לחלון ומחכה.
והיא אף פעם לא מאכזבת - היא תמיד שם. אני רואה אותה חוצה את
הכביש וממשיכה לכיוון הבית שלי, ואז עוברת אותו וממשיכה הלאה,
לאן שלא יהיה. תמיד אותו דבר - תמיד אותו מסלול.
התחלתי לקרוא לה ילדת הגשם. ילדת הגשם שלי. מעולם לא ראיתי
אותה לפני זה ואין לי מושג מי היא ומה היא עושה שם בחוץ,
בגשם.

אני עדיין לא יודע מה משך אותי להסתכל עליה. פעם ראשונה הייתה
בדיוק לפני שבועיים. ישבתי במטבח, מול החלון והשתעממתי. היה לי
יום נורא קשה ומעצבן ורציתי למות, ופשוט ישבתי לי מול החלון
והסתכלתי על הטיפות שוטפות את הכביש. פתאום היא הגיחה משום
מקום, כאילו מישהו הנחית אותה באמצע הכביש. שיער שחור גולש,
עיניים מסתוריות ומעיל שחור גדול. מאז אני צופה בה כל פעם
שיורד גשם - היא הולכת ברחוב רק אז. לאט לאט היא הפכה לאובססיה
הקטנה שלי. כל היום שלי היה נבנה לאיטו עד הרגע שהגעתי הביתה,
עד הרגע שהתחיל הגשם. זה כל מה שרציתי לעשות, היא הייתה כל מה
שחשבתי עליו. הפחדתי את עצמי ברגעים מסויימים, אבל לא היה אכפת
לי.

מה שהטריד אותי הכי הרבה היה זה שאף פעם לא היה לי האומץ לצאת
ולדבר איתה. כבר דמיינתי לי איך אני יוצא ואנחנו מתחילים לדבר,
והיא מספרת לי מה היא עושה לעזאזל בגשם ומה היא חושבת לעצמה
כשהיא יוצאת לטיולים האלה, ואני מספר לה שאני מסתכל עליה כל
יום, ואז היא צוחקת ובאותה שנייה מתאהבת בי.

ואז, ביום אחד אזרתי את האומץ. זה היה יום חמישי, היום הכי הכי
גשום בינתיים - היה ממש מבול. וידעתי, כמובן, שהיא תבוא. ישבתי
וחיכיתי לה, בוהה בטיפות הענקיות שנפלו מהשמיים - וראיתי אותה.
כמו כל יום - חוצה את הכביש ומתקרבת אל עבר הבית החמים שלי.
החלטתי שאני חייב לצאת לדבר איתה. תפסתי את המעיל הצהוב הגדול
שלי ורצתי החוצה. תוך שנייה וחצי בדיוק כבר הייתי ספוג במים,
אבל רצתי לקראתה. נעצרתי בדיוק מולה והיא הרימה בפתאומיות את
הראש, מבוהלת. השתנקתי בבת אחת. היא הייתה יפיפייה... כשראיתי
אותה מרחוק לא הבנתי את זה ממש. העיניים שלה הביטו אליי במבט
תוהה - הן היו גדולות ואפורות. אפור כזה שמספרים עליו רק
בספרים - מעורפל ומיסתורי כזה... ככה בדיוק היו העיניים שלי.
חשבתי שאני עוד שנייה מתעלף, אבל הבנתי לפי המבט שלה שאני מעכב
אותה ושאני חייב להגיד משהו.

"היי..." הצלחתי להגיד.

"היי." היא ענתה באדישות, עקפה אותי והמשיכה בדרכה.

עמדתי לשנייה עד שקלטתי מה קורה - היא הולכת! רצתי אחריה עד
שהשגתי אותה והמשכתי לדבר.
"נעים מאוד, אני עידו," אמרתי לה והושטתי לה יד ללחיצה.

"הילה," היא ענתה והמשיכה ללכת, לא מסתכלת עליי אפילו.

"את לא חושבת שקצת קר מדי בשביל ללכת לטיול כזה עכשיו בגשם?"

"יש לך משהו טוב יותר לעשות?" היא ענתה אחרי כמה שניות.

"לא, אבל נראה לי שעדיף לשבת בבית ולהתחמם מאשר להירטב ולהתקרר
פה."

"אני נהנית מזה. זה משחרר לי את כל הגוף, את הראש... תנסה את
זה פעם."

צחקתי. "אני מנסה עכשיו!" לגמרי נגמרו לי המילים ופחדתי
שאיבדתי את הצ'אנס שלי לדבר איתה.
"נראה לי שזה קצת מסוכן - את יכולה לחטוף מזה דלקת ריאות, כל
יום מטיילת לך ככה..."

"כל יום? מאיפה אתה יודע שאני כאן כל יום?" היא התפלאה, אבל
עדיין המשיכה ללכת, אפילו לא העיפה בי מבט.

"אמממ..." התחלתי להילחץ. "אני רואה אותך כאן מדי פעם, כבר כמה
ימים..." שקרן. "בעצם... אני די עוקב אחרייך כבר שבועיים
בערך..."

"עוקב אחריי?!" היא נדהמה.

"לא לא לא! לא במובן הזה... תירגעי! אני לא איזה פסיכופט!"
הרגעתי אותה. "פשוט נורא נחמד לי לראות אותך עוברת כאן ככה
בשלווה, את נורא מרגיעה אותי, עושה לי את היום אפשר להגיד..."
הסתכלתי עליה בזהירות, מפחד מהתגובה.

היא פתאום נעמדה, מה שהפתיע אותי מאוד וגרם גם לי להיעצר
בפתאומיות.
"באמת?" היא שאלה, מרימה גבה.

הנהנתי. זה כל מה שיכולתי לעשות כששתי העיניים האלה נועצות בי
כזה מבט שואל, תמים. הגעתי להבנה שמה שמסתתר מאחורי המעיל
הגדול הזה הוא ילדה קטנה ותמימה, והיא לא מה שהיא נראית
מבחוץ.

פתאום, ככה באמצע הגשם והקור, היא תפסה ונישקה אותי. בהתחלה
הייתי בהלם גמור, ואז לאט לאט תפסתי את עצמי ונישקתי אותה
בחזרה, עוצם עיניים ומתמכר לטעם המתוק שלה.

ואז, באותה פתאומיות שבה היא נישקה אותי, התנתקנו.

והיא פשוט הלכה.

ואני נשארתי לעמוד באמצע הכביש, במבול, טיפות הגשם מכות בגבי
בחוזקה. וחשבתי עליה.

ילדת הגשם שלי.