השמיים הם הגבול, לכל דבר;
אך תמיד ידעתי, כבר בעבר,
שלדבר אחד בלבד, יש גבול אחר,
סוג של הרגשה מיוחדת במינה,
ניסיתי להבין מה הגבול לאהבה.

כשהלהט בגופי מתפרץ בלי שליטה,
בלי יכולת להפסיק, גם אם רוצה.
או כשדמעות עולות בעיניי,
גם בלי סיבה, רק בגלל האהבה.

כשלא יודעת מה לחוש, לא יודעת כיצד לנהוג,
לא יודעת מה טוב, מה רע?
ואיך אפשר להתמודד עם האהבה.

מחשבות רצות במוחי בלי הפסק,
חושבת, חולמת, אוהבת.

כשכל רע נראה טוב,
כשכל מלחמה נראית שלום,
כשכל עצב - שמחה זה סימן לאהבה.

כשמתחשק לצחוק בקול חזק ורם,
שאותו ישמע כל העולם,
כשבכי כבר לא קבוע - אז ידוע, זו אהבה.

כשהמילה היחידה אותה ארצה לשמוע,
כל יום מחדש היא אהבה,
וכשצריכה אני אותו לידי בכל דקה,
אז אני יודעת שזו האהבה.

השמיים הם הגבול אך לא לאהבה,
בין להשתגע ובין להתגעגע,
בין אהבה בין שני צדדים ובין לב שבור,
אין קו שחוצה, תמיד אהבה תישאר ותחייה.