כל יום ראשון כשאני חוזר לצבא אני שבוז. היום
אני שבוז במיוחד, כמו כולם, אני מתאר לעצמי, בגלל שאתמול
החללית של אילן רמון התרסקה. התמונה שלו מחייכת אלינו מכותרת
העיתון שהבאתי איתי מהבית. העיתון מונח על ערמת הציוד להקמת
מחסום בג'יפ שלנו. אני קולט את שני הצעירים שמאחור, אלכס
ונועם, מביטים חזרה אל אילן על הכותרת, שולח אחורה זרועה ארוכה
ממושב המפקד, וחוטף להם את העיתון מתחת לעיניים.
"תעיפו ת'מבטים ש'לכם החוצה, קיבינימט!" אני גוער בהם, "אנ'לא
רוצה להסביר לאמהות ש'לכם שמכונית תופת הרימה אותנו באוויר כי
אתם הייתם עסוקים בלקרוא עיתון!".
אלכס ונועם מחזירים מבטים ממושמעים ושבוזים חזרה אל הכביש
מאחורינו. הקסדות כבדות להם על הראש והם נראים כמו הבובות
המצחיקות האלה של הכלבים שיש לפעמים לנהגי מוניות על הדשבורד,
עם הראש שמתנדנד כל הזמן עם תנועות הרכב. אני לא יודע אם
החריקות שאני שומע באמת באות ממערכת הקפיצים הגמורה של הסופה
הממוגנת או מהצוואר של שני הליצנים האלה.
העיתון עדיין בידי ואני מביט שוב באילן. ברקע שמיים כחולים
וכוכב נופל שזה בעצם חללית שמתפוררת. התמונה ממלאת את כל העמוד
הראשון כמעט, ומשאירה רק מקום קטן לכותרות משנה על מיתון,
פיחות, התראות, ושאר השטויות האלה. אני כבר שנתיים וחצי בצבא,
באינתיפאדה מהרגע שהיא התחילה. אני מכיר את הגזרה ואת העבודה
כל כך טוב שאני מרגיש כל דבר שקורה פה כמו בחוש שישי כזה. אני
אפילו לא צריך להרים את העיניים מהעיתון כדי לדעת שהגענו
לנקודה. אני אומר לנהג המילואימניק שלנו, איל, שיעצור, ולכל
צוות הסופה שאנחנו הולכים להקים עכשיו מחסום פתע.
"נועם, עלה למעלה," אני אומר לו, אחרי שהג'יפ נעצר, ונועם
מוציא את הראש ואת הנשק מדלתות הגג של הסופה כדי לאבטח את
הציר. אני ואלכס בינתיים מקימים את המחסום. אלכס עובד נורא
לאט, ואני צועק עליו קצת, אבל לא יותר מדי, כי אני יודע כמה
שהוא שבוז מאז שחבר שלו, ליאוניד, נהרג. כולנו בפלוגה שבוזים
ועצבניים מאז שליאוניד חטף את הכדור בראש, אבל אלכס במיוחד, כי
הם היו חברים טובים עוד מהמסלול.
עד שאנחנו מסיימים לפרוס את הדוקרנים, להציב את השלטים,
ולדווח בקשר, איל הנהג כבר הספיק להירדם במושבו בג'יפ. הוא
סטודנט להנדסת משהו בטכניון, ולא מעניין אותו כלום חוץ מללמוד
או לישון. כל שיחה שניסיתי לפתח איתו בסוף הגיעה לתקופת
המבחנים שנדפקת לו בגלל המילואים. שום דבר לא מזיז לו ואני מת
שילך כבר הביתה לתקופת מבחנים המזדיינת שלו, ושיביאו לנו כבר
נהג נורמאלי שלפחות יספר לנו על הזיונים שלו באזרחות. שנדע
שלפחות מישהו עושה חיים שם בחוץ.
המחסום מוכן ואנחנו עומדים ומחכים. המחשבות שלי נודדות שוב
לאילן רמון ואיזה בנאדם טוב הוא היה, ואיך שהוא ייצג אותנו
בכבוד שם בחלל בין כל האמריקאים האלה. אני חושב גם על הילדים
שלו ואיזה מסכנים הם עכשיו שאבא הלך. אני נזכר בעיקר בבן
הגדול, שהתראיין במלא תוכניות ברדיו ובטלביזיה לפני שהחללית
התרסקה. הוא נראה מה-זה בוק, אבל ילד חמוד סך-הכל, וחבל לי
עליו. כשיגדל קצת אולי יגיע לגדוד ונעשה ממנו גבר.אבל בעצם הוא
בטח ילך לקורס טיס כמו אבא שלו, כי זה תמיד עובד ככה.
אני חושב גם על אשתו של אילן, וכמה שקשה לה, ושאפילו לא ימצאו
את הגופה והיא בעצם תקבור ארון ריק. יעשו לה הלוויה עם כבוד,
בטח, עם ראש הממשלה, ונשיא המדינה, ומטוסי F-16 שיטוסו מעל.
נגרום לה להרגיש שכולנו איתה בכאבה, שאיכפת לנו, והיא בטח תבכה
כל הזמן, כמו שאמא של ליאוניד בכתה כל ההלוויה.
גם לליאוניד עשינו כבוד. הגענו על מדי א' מגוהצים, וצעדנו
אחרי האביר של בטיטו מהחימוש עם כומתות על הראש. אחרי זה ירינו
מטחים, והמח"ט בעצמו הגיע ונשא הספד. וגם אם לא היה רב, וקברו
אתו מחוץ לגדר, נתנו למשפחה שלו לדעת שמותו לא היה לחינם, ולא
יעבור בשתיקה. לפחות למשפחה שלו הייתה גופה לקבור, לא כמו
המשפחה המסכנה של אילן רמון.
מכונית מגיעה וקוטעת את המחשבות שלי. המחסום ממוקם בצורה
מושלמת בעיקול בכביש ואנחנו רואים עד כמה הנהג מופתע לראות
אותנו, אבל כבר מאוחר מדי להסתובב. הוא מזגזג לתוך המחסום
ונעצר. אלכס מאבטח אותי ואני ניגש אל האוטו. אני נעמד קצת
מאחורי חלון הנהג, ככה שהוא יהיה חייב להסתובב עם הגוף אחורה
כדי לדבר איתי ויהיה לו קצת פחות נוח לתקוע לי כדור. אני מסמן
לו לדומם מנוע ומסנן לו "ג'יב אל האוויה".
תעודת זהות כתומה עם פרצופו המכוער נשלפת ומוצגת בפני. אני
בודק את מספר התעודה מול רשימת הבינגו של המספרים המבוקשים.
הראש שלי שוב מתמלא במחשבות על אילן רמון ועל כמה שהוא היה
בנאדם טוב שהיה מוכן למות למען כולנו. לא בדיוק הבנתי מה הוא
היה צריך לעשות שם בחלל, ושאלתי פעם את איל המילואימניק. הוא
הסביר לי משהו על פלומות אבק מעל אגן הים התיכון ומזג האוויר
ומשהו כזה, אבל אני בטוח שזה היה יותר מזה. כשניסיתי לברר עוד
איל כבר הצליח להסיט את השיחה חזרה לתקופת המבחנים שנדפקת לו
ברגעים אלה ממש ורציתי להוריד לו את הקת בראש.
אני זוכר שבדרך לצבא, היום בבוקר, ראיתי מלא דגלים בחצי
התורן, והרגשתי גאה להיות ישראלי. הרגשתי שאנחנו עם שמוקיר את
גיבוריו, שכולנו מאוחדים, שכולנו מבינים כמה זה חשוב שיהיו
אנשים כמו אילן שיהיו מוכנים למות למען האנושות. אולי זה ההבדל
בין אילן רמון לליאוניד. ליאוניד מת רק בשביל המדינה ואילן מת
בשביל כל האנושות. אולי בגלל זה באף מקום חוץ מאצלנו בגדוד לא
הורידו את הדגל לחצי התורן כשליאוניד נהרג, כי מה זה לעצור
פיגוע לעומת למות למען האנושות, באמת.
מספר הזהות של הערבי לא מופיע ברשימת המבוקשים. אני מביט שוב
בתמונה של הפרצוף המכוער שלו, ובא להשוות את המכוער שבתמונה עם
המכוער שבאוטו, ואני קולט שהבנזונה מחייך. אני מרגיש את הזעם
מציף אותי. אני מביט הצידה ורואה שגם אלכס עצבני. כנראה שגם
הוא קלט את החיוך, או שבעצם הוא כל הזמן עצבני מאז שהרגו לנו
את ליאוניד.
"איטלה מין אל סיירה" אני פוקד על הנהג, והבנזונה יוצא
מהאוטו, עדיין מחייך. אני תופס אותו בכתפיים וזורק אותו אחורה
על המכונית," מחייך לי, אה?!? יא כאלב!!"
הוא עושה את עצמו לא מבין, ורק מחייך יותר, אז אני מסביר לו
בצורה יותר ברורה עם הברך בביצים. הוא מתקפל על הכביש. פניו
מוסתרות ממני אבל החוש השישי שלי אומר לי שהוא עדיין מחייך.
"עמי!", צועק אלי נועם מהג'יפ, "בחייך, הוא מחייך כי הוא מפחד
ממך!"
"תשתוק אתה!" אני צועק עליו. הוא צעיר ולא מבין כלום ממה
שהולך פה. הוא חזר רק לפני שבוע מקורס חובשים, ולא היה כאן
כשהערבים האלה הרגו לנו את ליאוניד. הוא גם הצביע בשביל מצנע,
ובטח במקומי הוא היה עומד פה ומחייך בחזרה אל הערבי. מחייך עד
שהבנזונה היה דופק לו כדור בראש.
"אתה בטח נורא שמח היום, אה?!", אני צועק על הערבי ובועט בו
בצלעות, "יום טוב היום, יום חג לחארות שכמוכם!".
פתאום אני מרגיש מישהו דוחף אותי הצידה בכח, וזה אלכס. עם יד
אחת הוא מעיף אותי הצידה ועם הרגל והתנופה האדירה שלו הוא נכנס
בערבי בבעיטה אדירה שהופכת אותו על הגב.
"זהו, אה?!", אני צועק לו, "אתה כבר לא מחייך?! מה קרה? לא
שמח יותר?!".
אני שומע את נועם מנסה לשכנע את איל שיעשה משהו ועם החוש
השישי שלי אני מרגיש איך שאיל מתהפך לצד השני בכסא הנהג ונוהם
על נועם שלא יפריע לו לישון. אני ואלכס תופסים את הערבי
ומתחילים לגרור אותו מהכביש אל השיחים. נועם צועק עלי מהג'יפ
ומתחיל לצאת ממנו, ואני צורח עליו שיישאר במקום ולא יתערב,
ושיאבטח את הציר אחרת תבוא מכונית תופת ותרים את כולנו באוויר.
הוא צועק עלי שזה לא בסדר מה שאנחנו עושים ואני צועק לו שלא
איכפת לי.
וזה נכון! לא איכפת לי מנועם, ולא איכפת לי מהערבי, ולערבי
לא איכפת מאילן רמון, ולא מליאוניד, ובעצם לאף אחד לא איכפת
מליאוניד, ולאף אחד גם לא איכפת ממני, ודמעות מציפות לי את
העיניים, ונשבר לי הזין, כי גם לי לא איכפת ממני, ואני ממשיך
וממשיך וממשיך לבעוט בערבי בשיחים.