הוא נכנס אליה, היא חייכה. שאלה "מה תשתה" ונזכרה שהסוכר נגמר
שלשום. הוא ביקש רק מים מביט מסביב. הדירה שלה הייתה בדיוק כפי
שדמיין, קטנה וחמימה מלאה בספרים ונרות.
הוא אמר: "דירה מקסימה" ולא הוסיף, הוא ידע שהיא לא אוהבת סמול
טוק, ואם תאבד את סבלנותה הוא יגורש מגן העדן הזה, שממוקם
בקומת קרקע, עם הגינה הקטנה, ברגע.

היא התבוננה בו , מסתכלת ממש על הכול, על השיער, העיניים
והבטן. המחשבות שלו נגעו בה ברכות, והיא אמרה לו שהוא נראה לה
קצת מפוחד, ושהיא כבר מזמן לא אוכלת גברים. היא שאלה אם האור
שבחדר נוח לו, וסיפרה שהיא מעדיפה מקומות חשוכים, ובגלל זה
הנרות. הוא חשב שהנרות הם בשביל הרומנטיקה אבל לא אמר כלום.

היא חשבה "מתי הוא יגע בי" והוא חשב "האם כבר מותר" ולשניהם
הייתה תחושה שמשהו עומד לקרות. הוא ישב קרוב אליה בספה העקומה
של בעל הדירה וליטף את ידה. היא נזכרה בקטע
מסרט, ששנים חשבה שהוא אירוטי ומיוחד. בסרט היה תקריב של צילום
ידיים של גבר ואישה שפשוט התלטפו, היא לא זכרה כיצד נראו, או
על מה דיברו, אבל את מגע הידיים שהימם אותה וגרם לה לזוז
בהתרגשות במושב הקולנוע ולהסמיק קלות היא זכרה. היא עצמה את
עיניה כשנשק לה.
ברפרוף על שפתיה הוא הרגיש את פעימות ליבו וציין לעצמו שזה פעם
ראשונה שהנשיקה הגיעה לאיזור הלב, ובדרך כלל היא נעצרת אי שם
בחלל הפה, נמרחת בין החיך לשיניים.

הם התנשקו כששאלה "למה קראו לו עומר", הוא הפסיק לרגע ואמר שזה
בגלל שהוא נולד קרוב בתאריך לתקופה הזו של העומר, ושסבא שלו
שהיה איש אדוק ביקש שיקראו לו כך. היא צחקה כשאמר "אדוק",
מדמיינת איך "אדוק" צריך להראות וחשבה שזו מילה מצויינת שצריך
להשתמש בה יותר. כשנישק אותה שנית מנסה לחוות עוד פעם קריאה של
רגש במיקום הלב, דמיינה היא אותו לבוש בחולצת קיבוצים לבנה,
עומד באמצע שדה של שיבולים צהובות, וקוצר בתנועות קצובות. היא
לא הרגישה כיצד ידיו פרמו את כתורי חולצתה ומכנסיה, ולרגע מגע
הנשימות החם שלו על צווארה נפגשו עם קרני השמש של שדה
השיבולים, והדבר העביר בה צמרמורת מתוקה שלא רצתה שתגמר. הוא
הרגיש את התנועה הקלה ושמח שהוא הצליח לענג אותה כך, וחשב שהיא
נראית עם העיניים העצומות והפה הקטן שלה הפעור, כמו נסיכה
נרדמת שמחכה שיקחו אותה ממגדל גבוה. היא פקחה באחת את עיניה ,
וגילתה שהוא העביר אותה לחדר השינה שלה, וריח המצעים ליטף אותה
ועטף את כולה, היא כבר לא ידעה היכן היא מתחילה והיכן היא
מסתיימת ובעיקר לא הבינה כיצד הוא בעצמו יצליח לגלות את סוד
התחלתה וסיומה.

הוא אמר לה מילים מתוקות שנמרחו עליה ועליו והיא ביקשה שימשיך
להגיד לה, כי זה עושה לה בטוח להיות מוקפת במילים. הוא לא היה
"איש של מילים", כמו בחיים הוא גם שתק כשנגע באישה, מעדיף
שהשפה תהיה זו של הגוף. אבל היא הוסיפה ללחוש "תגיד לי"  והוא
אמר. דולה מתוכו את כל המילים שזכר או שמע מסרטים ישנים של
פעם, כשגבר עם חזות קשוחה פגש אישה עם כובע שמכסה עיניים כלות.
אומר מילים שאף פעם לא אמר, וטעמם של אלו היה מוזר בפיו,
מגולגל בצליל עם נקישות קטנות, שנפלו על שדיה, צווארה, וחדרו
אל גבעת ערוותה הנדהמת.
הוא נכנס אליה, היא חייכה. מכילה אותו, בולעת בבת אחת בפראות
פתאומית שיצאה ממנה, במין דחיפות כאילו הזמן עוד רגע אוזל,
ושניהם כבר לא יהיו, לא היא ונחלי מתיקותה ולא הוא ודיבורו
הכפוי. יתמוססו בין הסדינים לכלום ריחני ומלא זיעה שיתמזג בריח
של מרכך כביסה חזק.

הוא שכב עוד לצידה, מלטף את שערותיה, ממלמל לתוכה מחשבות, והיא
כבר חיכתה שירפה וירדם. כך תקח את ריחו וטעמו לחדר האמבטיה,
תשטוף ותנגב אותו מעליה. היא פתחה את זרם המים מתמכרת לחומם,
רטיבות מתערבבת ברטיבות, ריח בריח, מורחת את גופה שלה בסבון
ריחני של פרחים, מרגיעה את נשימותיה כמו אחות רחמניה, מפזרת
רחמים על ביטנה, על ידיה.
רואה איך המים זורמים ממנה אל חור הביוב, במן קבלת הדין במן
שמחה.

לפתע נעצרה רעש לא מוכר בקע מהסלון, היא נאחזה באריחי החרסינה
הקרים, מתעוררת מתחושת המלאות. חושבת לעצמה שזה לא הגיוני,
שבטח נעלה את דלת הכניסה. היא מיהרה להתנגב ויצאה מהמקלחת. ריח
של גוף לא מוכר היה באויר, היא ניגשה לסלון, מביטה בזר היושב
מול הטלויזיה, תחתונים לגופו, מחזיק בכוס קפה מהביל, לא מבינה
ונבהלת, היא קימטה את מצחה מנסה ללא הצלחה להיזכר בשמו.