זהו. אני מרים ידיים. אין לי כוחות יותר, ללחצים הבלתי נפסקים
האלה, לימודים, לימודים, הפחד לאכזב את ההורים, את עצמך, את זה
שההורים לא מבינים, אבל כמה זה בנאלי להגיד את זה.
אני לא יכול יותר, הייתה לי אהבה ואני ויתרתי עלייה, כי לא
יכולתי להתמודד איתה, לא יכולתי לעמוד בלחץ של האהבה, המריבות
החוזרות ונישנות, עכשיו אני רואה אותה כל יום וקשה לי לראות
אותה ככה. ביקשתי, ביקשתי סליחה, אבל היא לא סולחת, גם אני לא
הייתי סולח, קשה לי עם הלימודים, קשה לי, מבקשים ממני מה שאני
לא מסוגל, אני לא יכול להמשיך לרמות את עצמי יותר, אני לא
מספיק טוב בשביל לימודים. זה לא שאני לא חכם, אני פשוט לא יכול
לסבול את זה שבן אדם מעפן נותן לי ציונים כאילו הוא באמת מכיר
אותי, ואם אני לא עושה משהו טוב, הוא מתקשר להורים שלי ומספר
להם כמה פאקניג אני לא בסדר, כאילו הוא מכיר אותי, כאילו הוא
באמת יודע מה בראש לי, אני לא יכול עם זה יותר, אני צריך את
הקיץ, את החופש, את הריח של הים, ההרגשה שזה בחיים לא יגמר,
אני רוצה את עצמי בחזרה. את היהודה שלא מפחד מכלום, שמעשן בלי
לחשוב כמה זה מזיק לו, את היהודה ששותה אלכוהול, את היהודה
שמעשן גראס, את היהודה הלא בוגר, את היהודה האמיתי, היהודה שלא
מפחד לא מאף אחד וגם לא מאלוהים, אבל אני ואלוהים סיכמנו,
שמעכשיו אני אהיה בן אדם טוב יותר בשביל עצמי ובשביל כולם.
ואולי הוא יחזיר את היהודה האמיתי, את היהודה שמי יודע מה דפק
לו ת'מוח. אולי זה הגראס שנתן לי את התקפי החרדה, או סתם יותר
מידי לחץ ומחשבות, או הפחדים מהלא נודע. את הפחד מכישלון,
או השיגרה הזאת של לקום בבוקר לאכול את אותו טוסט מסריח, את
אותה מוזיקה שאולי מחזיקה אותי, את אותו ריח של הבית, לקום
לשבת עם אותם אנשים, לשבת מול אותם מורים, אני לא צריך את זה.

אני יודע שאני מסוגל ליותר ואני יודע שנולדתי בשביל לשנות את
העולם, ואני יודע שיום אחד כולם יכירו את יהודה כהן, אני עוד
יעשה משהו גדול עם החיים שלי היום בגיל שש עשרה, כשכל החיים
עוד לפני, אני מחליט שמהיום... אני חוזר לעצמי. בלי סיגריות,
בלי גאנג'ה, בלי אלכוהול, אני חוזר להיות יהודה הטוב...
יהודה שלא שם זין...
יהודה האמיתי.

נכתב ברגע של זעם.