עוד נערה צעירה עם רגשי נחיתות, נעולה בעולם של עצמה, מתבוננת
אל מחוצה לו ושונאת את שרואה, ומורדת כי אין דבר אחר לעשות.
הייתה הולכת בצעדיה השקטים, מתופפת קלות על מדרגות העץ אשר
משתפלות מטה בתנועה מעגלית וקסומה, מתחברות במגע אלוהי עם רצפת
שיש, עליה דרכה עם גרביים בלבד, משום הקור אשר טמנה בחובה.
וכשקמה בבוקר, והתבוננה סביבה, ובכתה, משום לא אהבה את שראתה,
ואין זה בלבד הדבר, נוסף על כך גם צעקה והניפה את ידיה באיומים
כלפי יקירה אשר נותרו חסרי הבנה ומבט המום על פניהם.
הייתה זו אמה אשר ידעה כי רק ילדה היא, נערה אשר לא נכחה
בחוויות העולם, גם אם אוגרת ברצון עז מחשבות של שינוי והפיכה,
הן זו רק תקופת זמן לפני הידיעה כי השפעתה דלה משחשבה.
אביה אומנם, אדם גבה קומה וחיוור, זקנו קפוץ ומתוח כהרגליו,
הביט בביתו בחוסר שלווה, ושכנועיו לא עלו יפה להעלות ספק מועט
כי אלו רק תחושות ורגשות הומים אשר גואים בה וגורמים לכל התוהו
הזה במבט עיניה. איכה הייתה באותו צהריי יום סתיו קריר, כאשר
תור בודד עלה לענפי העץ והרעים כולו ברבים, צייץ וצווח, ומרגוע
לא ידע. האב הביט דרך צוהר החלון בדאגה, ואילו האם השקיטה הרעש
על ידי סגירת החלון, בעלה המסוקרן יצא מפתח הבית בסוגרו אחריו
את הדלת, אך לא נכנע בנקל לשכנועיו של התור.
"וכי אתה כפופים למסורת ומוסכמות, אינכם משוחררים לעשות
כרצונכם, תלויים בכל אדם אשר עיניכם רואות, אין מקבלים זוויות
שונות, ודבקים בעולם ארכאי ונדוש". אמר התור.
אשר הלכה הנערה בגן, מתענגת על השקט אשר עוד נותר, על הקסם
המעט אשר יכלה למצוא לאחר מהומות ורעשי העיר, אך לא סיפוק רב
מצאה בזאת, כי נפשה לא ידעה די. אולם לפתע, כאשר קרבה הייתה
למפתן הבית, הנה וחיזיון תמוה ניבט לפניה.
"אינכם מיוחדים, כלום אתם עדר אשר שועט במשעול, לעולם אינו
פונה לשמאלו או ימינו, בדרכו הקבועה עד לאחרית ימיו, דרומה,
ושוב חזרה, חיים למען לחם ומותרות, אדישים למצוקת זולתכם".
המשיך התור.
והאב, חיוך על פניו, פרץ לפתע בצחוק אדיר, עד אשר ציוציו של
התור לא נשמעו עוד בגן, והנערה הביטה מופתעת ומאוכזבת באביה,
נפלה על ברכיה, ופרצתה בבכי רם.
"טיפשים אתם, כולכם טיפשים".
"טיפשים", לגלגל האב, וצחוקו עלה ומילא החלל.
וכי התור, אשר ראה כי האב מרעים שחוקו, ואילו הבת ממררת בבכי
על אביה והאמת האסורה והכואבת, החליט כי די לו, פרס כנפיו,
וריחף עם זרמי הרוח לארץ הדרום, משום הסתיו הקרב ובא.
לאחר ראה האב כי נעלם לו התור שמוט ראש , נרגע צליל קולו, והוא
קם על רגליו, מתופף כפות ידיו על חולצתו ומכנסיו, ומסלק כל
זלזל או קצה עשה אשר דבק לבד לבושו בהתגלגלו על הקרקע.
ואולם הנערה, חמתה עלתה בה, והחניקה כל שמץ של כבוד לאביה, רצה
אליו, והנחיתה אגרופה על שכמו, הביט בה האב, וצחק.
"מדוע אתה צוחק", שאלה ודמעות בעיניה.
-"ומדוע לא?".
הביטה בו הנערה, ועצב מר גדש את חדרי ליבה ושחרר צעקת בכי איום
מפיה, עד אשר רגשנותה הביכה את האב חיוור הפנים, והוא נסעה
בדאגה אל חדר האורחים, שם השכיב אותה לאורך הספה, ושר לה שיר
ערש עד אשר עצמה עיניה, וחלום חלמה.
חלום על עולם מושלם ויפה, בו אנשים אדיבים וציפורים מצייצות,
חלום בו הכוונות הן טובות, והמעשים הם צפויים וטובים, ודאגה
לזולת היא ערך עליון. היה זה חלום יפה אשר חלמה הנערה, אך לפתע
נקטע בקולה של האם.
"התעוררי ביתי, חלמת חלום".