הכל עובר מולי עכשיו בתמונות קצרות, מהירות.
פול מציף את דודו בזרנוק, אינדיגו זרוקה עם איזה ג'וינט וג'ון
אומר שיש לו יותר מדי דם במערכת האלכוהול.

השמש בעיניים, האופנוע מטרטר מתחת. מכל האנשים באוסטרליה מצאתי
דווקא את היימן.
בחמש בבוקר הוא מעיר אותי, לבוש כמו מלאך גיהנום, נושף סיגריה
מגולגלת ביד מטבק מקומי.
כבר שלושה חודשים שאני גר אצלו בקארוון פארק. הוא מטמטם אותי.
בן ארבעים במצב מנטלי של בר מצווה.
עצירה ראשונה בתחנת דלק והיימן מברר אם מישהו יכול לשטוף לו את
החלונות של האופנוע,
אני מבין ששפוי אני כבר לא אצא מהנסיעה הזו.
אני נשען על שקי השינה שקשרנו מאחורה, עוצם עיניים ונותן למאיר
להכנס אליי, דרך אוזניות שדיילת חמודה ביקשה שאשאיר במטוס. קצת
מוזר לחשוב שעוד יומיים אני בארץ. הרבה נופים עברתי כאן, הרבה
אנשים.
חצי רדום אני שומע את מאיר שר "לא היה לה חזה ולי לא עמד, רק
מלמולים באנגלית nevermind, nevermind"
אני נזכר בטינה.


היא שם במשאית שגרתי בה, דוחסת את עצמה לתוך האוהל שהיא קוראת
לו מכנסיים ועושה סימנים של להישאר.
ואני, חצי מסטול, חצי שיכור, מחפש בריכה מספיק גדולה להחזיר
אותה לפני שגרין פיס באים.
במקום גרין פיס הגיע ניסן. הוא מסתכל על המיטה, מחייך. אני עוד
אסבול בגלל זה.
לרגע נדמה לי שאני יכול לשמוע את המוח שלו עובד בקצב של מכונת
תפירה בצ'יינה טאון, מחפש את המלח לזרות לי על הפצע. עזוב, אני
מתחנן, אל תספר, בוא נשאיר את זה כאן. בטח נשאיר, הוא מחייך,
היא כבדה מדי בשביל שניקח אותה איתנו. כוס אמק, אני מפטיר, גם
ככה היה גרוע.
אם אתה בקטע של לטפס הרים, הוא ממשיך, יש פה כמה בסביבה.
אמיתיים לא גושי בשר.
פתאום לגוף שלי יש ריח של שווארמה. אני שותה ג'ק ישר מהבקבוק
ורץ, מוכה אמוק, להתקלח.


חריקת בלמים זורקת אותי קדימה, אל תוך המציאות ההיימנית
הפסיכית הזו.
על האספלט מתפתל נחש שחור עם עיגולים כתומים, באופן לא מפתיע
הוא מתחיל לקצר מרחק אל הרגליים החשופות שלי.
היימן דווקא די מאושר מהסיטואציה הזו. החיבה הידועה שלו
לזוחלים, סידרה לי כבר כמה וכמה בקרים של התעוררות בצעקות,
למראה האיגואנה שהוא זרק לי לאוהל.
המחאה הקולנית שלי נתקלת בקיר. תראה, הוא צועק נגד הרוח, זה
אחד הנחשים הארסיים בעולם. נו, אני רועדות לי הביצים והוא משחק
לי בספי בן יוסף.
החולה הזה מתחיל כבר לצקצק בלשון לעבר הנחש, מגרה אותו להתקרב
עוד ועוד, זה לא איזה חתול איראני מזויין, אני ממלמל, מוחה
זיעה.
הוא סוף סוף נותן גז. אני צונח אחורה חצי מעולף, מזמזם לעצמי
את נשל הנחש.


פול בן שלושים, אשתו עזבה אותו. גם הילד. גם השפיות.
הוא עובד כאיש תחזוקה בהוסטל שגרנו בו בסידני, ביום צובע
מסדרונות, בלילה פורץ למטבח להכין קפה.
אחרי הפעם השלישית כבר הפסקתי להזכיר לו שיש לו מפתח. כנראה
שהקוקאין הזה עושה את שלו.
הוא מסניף כמו מטורף, יש לו באף יותר שורות ממה שיש בשער 7
בבלומפילד.
אני רואה אותו שם, מרוח על הספה בחדר הטלוויזיה בעוד "דאון"
אופייני, מפריע לי באמצע הסימפסונס. ואני, שהסבלנות שלי
לנרקומנים יותר קצרה מהמקל הליכה של דרדסבא, נותן לו לשתות קצת
ג'ק, שיירדם.


שאגות קרב אינדיאניות של הפסיכופת, מחזירות אותי פעור עיניים
אל רכבת השדים הזוגית הזו.
כמו במערבון ספגטי גרוע במיוחד, אני קולט פתאום שאנחנו בעיצומו
של מרדף אחרי... פרות.
אני תוהה אם הוא עובר משבר גיל העמידה, בזמן שהוא עוצר את
האופנוע בתוך שיח קוצני במיוחד. גם כן סוג של חיבור לטבע.
מה עכשיו, היימן?
תה. כבר ארבע.
ילד מפגר בן ארבעים מתחפש למלכת אנגליה.
משום מקום הוא מוציא שתי שקיות תה, קצת סוכר ופינג'אן. מזיז את
האופנוע ומדליק את השיח.
הבעה של שביעות רצון שפוכה על הפנים של הפירומן הזה, הוא אף
פעם לא נראה לי פלילי יותר.
אנחנו יושבים על אבן ושותים תה עם זבובים, היימן מקטר שהכנפיים
נתקעות לו בין השיניים.
ואני? חצי מיואש אני נזכר בסרט ערבי של יום שישי.


מאיר שר על מים מתוקים ומרטיב אותי חזרה לאמצע של איזה ים.
פיט מנסה ללמד אותי לגלוש, אני מנסה ללמוד לנשום מתחת למים.
מה לי ולדברים הספורטיביים האלו אני תוהה בזמן שהגלשן נתקע לי
בראש. אני הרי לא הסכמתי לרוץ למועצת התלמידים כי פחדתי להזיע
מזה.
דרך המים אני שומע את פיט צועק לי להירגע. אם אני יוצא מזה -
אני שובר לו את העצמות.
אני מספיק להפטיר שתי קללות בעירקית ומבחין במציל מתקרב על
אופנוע ים. אני מת לסיגריה.
מבט חטוף מנפץ לי את הפנטזיה. במקום איזו פמלה, שלחו לי מציל
עם שערות בגב. יותר מזכיר את דוד אסרף מאשר את דיוויד הסלהוף.
קצר נשימה אני נשכב על החול, עושה פרצוף של הפצוע האנגלי. שום
דבר. אפס תשומת לב.
אני נרדם.


"תפוס את הביצים".
הקריאה הפסטורלית הזו באה להזהיר אותי שאנחנו עומדים לעלות על
דרך עפר.
תודה לאל שהאדיוט לא עובד במע"צ. לא רוצה לחשוב איזה ליין של
תמרורים היה יוצא לו מתחת לידיים.
האופנוע מקפץ על הבורות והיימן, משועשע, מודיע לי שהגענו.
באוזניות מאיר לא יכול להוריד ממך את העיניים, ולי נתפס התחת
מהנסיעה הזו.
ההכרה המותשת שלי מאותתת שבעצם נסענו לשום מקום. כמה שיחים
ונחל, בא לי להרוג אותו.
יש כאן ברווזוני ים, הוא מחייך. גם בגן העיר של ראשון, אני
מפטיר, מיואש.
עוד יומיים אני חוזר הביתה. נגמר המסע.

והיימן? הוא רוצה לבוא לבקר בישראל.
במעורפל אני הוזה את עצמי מסביר לאנשים בכחול שלא, לא אני
הבאתי אותו.