"למה? למה? אני לא מצליח להבין אתכם, אנשים." הוא התחיל שוב.
מאז שהוא חזר להכרה הוא מתעקש לדבר איתי על הטבע האנושי,
הדפוק, לטעמו. זאת היתה טעות להשאיר את הטלוויזיה דלוקה, אבל
כשרק ניסיתי להעביר ערוץ הוא נהם לעברי.

אספתי אותו פנימה כשחזרתי אתמול מההפגנה. החללית שלו התנגשה
בעמוד תאורה בכניסה לבנין שלי, והוא שכב בתוכה מעולף. לא הייתי
לוקחת אותו הביתה, אם לא הייתי גרה בקומת קרקע. הוא הסריח
מאלכוהול.
השכבתי אותו על הספה מול הטלוויזיה, חסר הכרה, נושם בכבדות,
וסקרתי את גופו. יצור נמוך, שעיר, נראה כמעט אנושי. בדקתי אם
הוא נפצע אולי בהתרסקות, אבל לא ראיתי דם בשום מקום. נכנסתי
להתקלח.
עמדתי מהופנטת מתחת לזרם המים החמים, והתחרטתי. זה נראה לי קצת
פזיז, פתאום, להכניס אותו. חשבתי על ההפגנה, עלי, עומדת בין
כמה מאות אנשים דוממים, מוקפים בשוטרים. על האנשים הזועמים,
שהסתכלו עלינו וקללו, וצעקו, וירקו. האנשים שקוראים לנו
בוגדים. האנשים שחושבים שאני טיפשה, שאני תמימה.
התנגבתי מול המראה המכוסה באדים. בהיתי בדמעות שלי, נמשכות
לעבר מרכז כדור הארץ. הקשבתי לנשימות שלו. זאת ההזדמנות
האחרונה, חשבתי.

"שלום," הוא אמר, והקפיץ אותי. ראיתי את הנאום של ראש הממשלה
בחדשות, השיער שלי היה עדיין רטוב. הוא שם לב שנבהלתי. "הבעיה
שלכם זה שאתם לא עובדים ביחד. אין לכם חזון משותף. יש לך
בירה?"
"התעוררת? מאיפה הגעת?" ניסיתי לדבר בטון הרגוע ביותר
שיכולתי.
"מכוכב יאיר. זאת היתה נסיעה ארוכה והייתי שיכור. אני חושב
שהיתה לי תאונה."
"מאיזה כוכב?"
"יאיר. אתם הורגים את עצמכם בשביל אלוהים, ולא מבינים שזאת
המלחמה שלכם, לא שלו." הוא התמתח.
"למה אתה אומר לי את הדברים האלה?" שאלתי אותו, נעלבת.
"מישהו צריך להגיד את זה. מישהו צריך להגיד לכם שתפקחו כבר את
העיניים. שאם רק תרצו, אתם יכולים לתקן את העולם. בטח אנשים עם
מזל, כמוך."
לא יכולתי לעמוד בזה יותר. "אני רוצה שנפרד. נשבר לי ממך, נשבר
לי מהחרא שלך, ליאור. נשבר לי מכל העולם החרא הזה. אני רוצה
שתלך." נגמר לי. רציתי להיות לבד. רציתי לא לראות אותו יותר,
לא לראות יותר אף אחד. "אני רוצה שתלך."
הוא שתק, והעביר את מבטו לטלוויזיה, שם עמדה אישה ערביה,
צועקת.
"לך." אמרתי בקול צרוד מדמעות. "אל תחזור."
והוא הלך. ואני נשארתי לבד, וקינאתי בו על זה שהוא כבר לא
בן-אדם יותר.

מאי 02'