כל הבוקר על קנקן קפה איכותי, היא הראתה לי את ציוריה מהתקופה
האחרונה. התרגשתי? קצת ולא בדיוק היה ברור לי למה. סה"כ אלה
היו ציורים של עץ. אמרתי לי לה שיש בי התפעלות לא מובנת.
ובשתי מילים היא הסבירה לי "18 קווים".
הסתכלתי חזרה על נייר לבן ברובו וראיתי במו עיני עץ מושלם בלא
פחות ובהחלט לא יותר מ-18 קווים.
"אלוהים" אמרתי, "אני חושב שזה אלוהי". (המילים שלא הקווים לא
היו מחושבות...)
היא חייכה ולא ענתה. ספגה את המחמאות בסיפוק והכינה עצמה מראש
למטח הבא.
בחיוך הולך וגובר היא פתחה מגירה שקטה  בפינה וסגרה מיד. בידה
אחזה דף, ובעוד אני מסתכל על 18 קווים אירעים שחיברו עץ (שהיה
יפה מכל זריחה) היא הושיטה והושיבה לידו עץ נוסף.
עיני בהקו כמו מהשתקפות של ברקים. מולי ישב אותו העץ. שאלתי
אותה איך זה יכול להיות שאני מתרשם מאותו העץ?
היא חייכה וענתה במילה "16".
וכך כמו בלולאה - עלתה על בסיס של שניה ההערכה (והתדהמה). אותו
עץ מקסים הפעם ב-16 קווים.
ליד המיטה שלי מוחזק בקביעות עט ודף עם משטח. וכששינה היא
עבודה קשה מידי, אני פונה לעט ולנייר ומבקש בעצתם.
שלושים נסיונות כושלים באמצע הלילה עברתי ועדיין לא הצלחתי
לצייר עץ ב18 קווים. ובבוקר השלושים ואחד ניגשתי לביתה ומצאתי
אותה בוכה.
"כבר כמה שנים שאני לא מצליחה לצייר אותו ב16 קווים...", היא
לחשה.
הכאב האמיתי היה שכמה שנים היא מציירת רק עצים ומשתדלת תמיד
לצייר בכמה שפחות קווים.
היא לא קוראת, לא מקשיבה למוזיקה, לא מתאהבת באף אחד. לא
מעבירה את הזמן.
היא סתם לא נרדמת וזה לא באשמתה.
לפחות היא נותנת לי לבוא בבוקר (ועל קנקן של קפה איכותי) לנחם
אותה.