במראה שמולי עמד חייל,
ואישוני עיניו היו מכוונות שנאה עצמית,
מכוונות ספקות אל חזי.
צבע המדים אפור,
והלילה כליל מתקפת הנגד,
מבולבל ורצחני.
רובה של עץ וברזל צמוד לגופו,
והוא דורך את הנשק,
ובין הדגלים ובין המזכרות,
היה צלב קרס שחור,
והטוב שהיה בי נלעג ונורה,
ואין עוד רחמים.

ובכוסי מעט שפיות,
שותה ורע, ומול דמותו,
היה אדם נקי ידיים,
אדם אשר נגע בקדושת החיים בכל אהבותיו,
והגוף הערום נמלא חמלה,
והטיל את הרובה על גבול הזכוכית,
ובין הרסיסים ידעתי מהי אהבה.