איזה מורכבות.
טירוף, שיגעון וכל שאר התיוגים למחלות הנפש...
עצוב עצוב עצוב...
נואשות תרה אחר מילים עוצמתיות להעביר איזשהו מסר של כאב
וכלום... לא עולה כלום...
שעמום, שגרה, חוסר תאבון...
איפה כל הזהב שהיה ? היכן השמש ?
והסמן הזה
הסמן המהבהב על המסך,
זה אני והוא
רק הוא ואני
אני בעצבותי הלא מוסברת והוא
לא רגוע...
כאילו שבהבהובו הוא פוסק לי אשם
ומורה למלא את הדף במילים.
נו כבר ... נו, הוא דוחק בי
הוא רוצה ללכת הביתה, מתישהו
אין לו את כל הלילה
הסמן חסר הסבלנות
אפשר לחשוב לאן יש לו כבר ללכת
ואני רוצה למשוך עוד ... ועוד עד שהדף יכיל את כל כולי
שיספוג את כל מכסת העצב וישחרר אותי
אבל... המילים הנכונות כלואות
בלתי ניתנות לשחרור וכבדות...
כל כך כבדות
אני נאבקת בהן שתצאנה החוצה
אני רוצה כבר לחוש את ההקלה
להשתחרר מעולן של אלו...
אך לשוא...
אני שוקעת תחת כובד משקלן
אל אותו בור שחור
עמוק ושחור...
אבודה |