אם תשאלו אותי מה הדבר הראשון שאני זוכר מאותו לילה, אני אענה
לכם בקול בטוח "הקור". היה זה לילה קפוא בת"א שוקקת החיים
בדרך-כלל, אך הגשם הכבד גבה את מחירו והרחובות היו כמעט ריקים.
מדי פעם חלפה מונית והאטה כשעברה לידי, בתקווה שמא ארים את ידי
ואשלם לנהג המתוסכל ממזג האוויר בעד טיול הביתה, אך אכזבתי את
הנהגים פעם אחר פעם. הגשם הזה, המים הטהורים הללו, הוא הדבר
היחיד שנשאר לי בעולם. עדיין זכרתי את העיניים הכחולות של
רוני, את החיוך חושף השיניים הלבנות שלה, את הדרך בה הטביעה
אותי בעיניה בכל פעם שהביטה בי, ובפעם הראשונה בה ראיתי אותה.
יש הרבה דגים בים, אבל תמיד חשבתי שהיא תהיה האחת בשבילי. היא
הייתה כל-כך מדהימה, כאילו נלקחה מאיזה ספר אגדות מזורגג
לילדים. טיפות הגשם הקרות הכו בי והזכירו לי את כל הפעמים בהן
היא השתיקה אותי כשדיברתי שעות על כלום, פשוט נשקה על שפתי
והשאירה אותי המום למשך דקות אחדות, המום מהנשיקה, מהאשה,
מהמצב. לא ידעתי לאן אני הולך, אבל לא היה בזה הרבה חדש.

זה היה יום גשום ואפור, העננים כיסו את השמים ומדי פעם נחתכו
על-ידי ברק אדיר המלווה ברעם. בדרך-כלל הייתי הולך ללא מטרה
ברחוב בימים כאלה, סתם כדי להרגיש איך הגשם מלטף את העור שלי,
אך היום הייתי צריך להגיע הביתה לארוחת ערב אצל ההורים. לא
אהבתי את הארוחות האלה, בגלל שתמיד אמא שלי שאלה מה חדש אצלי,
ואף פעם לא יכולתי לענות לה. מה הייתי אומר? "הטור שלי בעיתון
בסדר, וכתבתי השבוע עוד ערימת שטויות שאף אחד כנראה לא ממש
ישים לב אליהן"?. היא תמיד רצתה שאהיה רופא, עורך-דין, אולי
מנהל היי-טק, ואכזבתי אותה כשהחלטתי לחפש את עצמי בכתיבה.
באיזשהו מקום בדרך אני מניח שדווקא איבדתי את עצמי לגמרי, כי
בזמנו הייתי סופר רציני, ואז הגיעה הצעה לכתוב בעיתון ארצי.
הכסף היה טוב, השעות היו נוחות. הנחתי ששאוכל להשתמש בזה כדי
להתרועע עם מוציאים לאור, והשעות המעטות שגזלה לי כתיבת הטור
היו משאירות לי זמן רב לעצמי ולכתיבה שלי. עליתי לאוטובוס. יום
הגשם רוקן כמעט לגמרי את העיר, וכמוה את האוטובוס. אני מניח
שזה מה שאהבתי בו, את המרחב, הריקנות, הזמן לעצמי, השקט.
התחלתי להתקדם בין המושבים הריקים, כשלפתע היא תפסה את עיני.
היה לה שיער חום ארוך שהגיע לה כמעט עד המתניים. עיניה הכחולות
נראו כאילו אלהים עצמו קטף אותן מהשמיים בשבילה. היא לבשה מעיל
שחור ופתוח אשר הראה חולצת בטן ורודה. התיישבתי לידה. בשניה בה
נגע ישבני בכסא הכה בי עד כמה למעשה אני שקוף, שאשב לידה
באוטובוס ריק. היא הסתובבה אלי. חייכתי חיוך מבויש, לא בטוח
שאוכל להוציא מילה מהפה בלי להשמע אדיוט. בשניה שנפגשו עינינו
היא פתחה את פיה ואמרה לי בשיא הטבעיות: "לא, אין לי חבר, ולא,
אני לא נושכת, וכן, אתה יכול לבקש את המספר שלי ואני אפילו אתן
לך אותו, וד"א, קוראים לי רוני". נותרתי בפה פעור למספר שניות
בעוד היא הוציאה מטפחת חד פעמית ועט. היא החלה לרשום לי את
המספר שלה. "תגיד, איך קוראים לך בכלל?" היא שאלה כבדרך אגב.
"אלכס" עניתי לה. "אז אלכס, למה אתה מסתובב ברחובות במזג אוויר
כזה?" המשיכה. "יש לך זמן טוב יותר לתפוס בחורות?" שאלתי
בצחוק. היא חייכה קלות, אך לא הרפתה מהשאלה. "ובאמת, למה?"
"אני לא ממש יודע" עניתי לה והרגשתי את מבטי הופך אט אט למיסטי
וחולמני, המשכתי: "אני תמיד מרגיש שייך פה, לבד, עם עצמי, בלי
שאף אחד יגיד לי מה לעשות." היא הביטה בי במבמט ששידר לי
אמפטיה. "מה איתך?" שאלתי אותה. "הבטחתי לאחותי שאבוא לבקר
אותה ואת סבתא היום. היא זקנה מאוד וחיה איתה, ואני עוזרת לטפל
בה." האוטובוס החל להאט ורוני התרוממה ונתנה לי את המטפחת. היא
נשקה לי על הלחי ויצאה מהאוטובוס כשהיא מביטה בי בחיוך שובב של
ילדה בת 6 שקיבלה צעצוע חדש. החיוך הזה כ"כ נגע בי שאפילו
החזרתי לה בחיוך הכי כנה שאי פעם נתתי למישהו.

הגעתי לאמא שלי באיחור של חמש דקות, כל המשפחה שלי כבר הייתה
שם. "אתה יודע מה אני אומר תמיד" פתח סבא שלי ברגע שנכנסתי. כל
המשפחה השלימה: "עדיף חמש דקות מוקדם מאשר חמש דקות מאוחר."
חייכתי אליו ועניתי: "ועדיף חמש דקות מאוחר מאשר חצי שעה
מאוחר". אמרתי לכולם שלום והתיישבתי ליד השולחן. אמא שלי הביטה
בי. הרגשתי את השאלה מתקרבת. "תגיד, מתי כבר תביא מישהי לפה?
למה אנחנו אף פעם לא פוגשים את החברות שלך?" הערב עבר ככה,
כרגיל. כולם דיברו, כולם התעדכנו, כולם גרמו לי להרגיש כמו
שהרגשתי כל חיי, כאילו אני לא שייך לפה, שזה לא המקום שלי. אני
מניח שזה באמת לא היה המקום שלי. ספק בכלל אם היה מקום בשבילי,
כי הרי הגשם הוא לא לנצח, ובמוקדם או במאוחר המקום השלו היחיד
שלי יאבד...

ישבתי עם יניב ושיחקנו בקלפים על שולחן הקפה בסלון שלנו. אני
מכיר אותו מאז גיל 12, מהיום הראשון בחטיבה. חשבתי על כך בזמן
המשחק, על 13 השנים שאנחנו מכירים, על הדרך בה השתנינו מאז
נהגנו להסתובב בבית הספר ללא מטרה בהפסקות, דרך הפעם בה הוא
גרם לי להתחיל לרמות בקלפים בכתה יא', ועל החברה הראשונה
החצי-רצינית שלי, עליה לא סיפרתי לו. הזכרונות גרמו לי לאבד את
הריכוז ולהפסיד. "4-1" הוא הודיע לי בקול חגיגי, כאילו ברגע זה
ממש הוביל את הנבחרת לניצחון במונדיאל. "כן..." אמרתי לו,
עדיין חושב על רוני. עברו יומיים מאז הכרתי אותה לראשונה,
ותהיתי אם מוקדם מדי להתקשר. "יש לך בחורה" אמר יניב בבטחון
מוחלט. "יאפ..." אמרתי לו והמשכתי בציניות "אמרתי לך שזה עם
סיבה שאני יוצא להסתובב בגשם...".
"בטח שזה עם סיבה.. איפה עוד תמצא דפקטים כמוך שמפנטזים על
דלקת ריאות?" הוא אמר ופרץ בצחוק מהבדיחה של עצמו. לפתע נפתחה
הדלת, והחברה הנוכחית שלו נכנסה לבית. "היי נשמה, היי אלכס"
אמרה בקול שמח קצת יותר מדי ומזויף הרבה יותר מדי. "מה קורה,
כפרה?" שאלתי אותה. "בסדר." היא אמרה בחיוך ופנתה אל יניב.
"נווו.. בוא כבר, אנחנו נפספס את הסרט".
"בסדר בסדר, אני בא" הוא אמר, תפס את המעיל שלו ויצא איתה
מהבית. הבטתי בשעון. השעה הייתה 19:15, הזמן המושלם להתקשר
אליה. הרמתי את השפורפרת וחייגתי. "הלו" נשמע קולה בצד השני.
הקול שלה היה מצלצל ורך, כאילו עוטף, מבטיח, ומצד שני מרגש,
מסקרן. "נחשי מי" אמרתי בקול מתגרה. "הממממ... השכן הארור הזה
שכל הזמן מסתכל כשאני יוצאת מהמקלחת?"
"בבקשה תגידי לי שאת צוחקת..."
מהצד השני נשמע קול צחוק.
"אלכס, נכון?" היא שאלה.
"האחד והיחיד" אמרתי והמשכתי. "בא לך לבוא לדירה שלי לראות סרט
בדיוידי או משהו?" שאלתי.
"דייט ראשון וכבר בדירה שלך? ומה אם אתה אנס?" היא אמרה ובקולה
נשמע חיוך
"אז יהיה די טיפשי מצדי לספר לך איפה אני גר, לא?" השבתי בנימה
חצי-מבודחת וחצי-מתגרה
"טוב" היא אמרה. נתתי לה את הכתובת ונפרדנו לשלום.
השעה הייתה 20:13 על השעון במערכת הסטריאו סוני שבסלון
כשנישמעה דפיקה בדלת. ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה.

הכתוביות נצנצו על המסך לקולות שיר הנושא. חשבתי על השעה וחצי
שבזבזתי כאן ועכשיו. הבטתי ברוני שישבה לשמאלי. היא נצמדה אליי
והתכרבלה עם עצמה על הספה, ונראתה כמו מלאך קטן, שמכסה עצמו
בכנפיו על מנת להתגונן מהקור. התרוממתי מהספה והבטתי מהחלון.
בחוץ ירד מבול. הטיפות דפקו על החלון בקצב חלומי. הנוף הרטוב
גרם לי להרגיש במעין אופוריה. הבטתי ברוני שוב. הנחתי שבגשם
הזה היא לא תצא החוצה. חלצתי את נעליה והרמתי אותה בידי. כשהיא
הייתה שם, בקע ממנה חום קסום, חום שהגיע עד הפינות הנסתרות
ביותר בלבי. השכבתי אותה במיטה, כיסיתי אותה ויצאתי מהחדר.
הלכתי לישון בסלון.
התעוררתי לפתע כשהרגתי שמשהו דוקר אותי בצלעות. פקחתי את עיני
וראיתי מולי את יניב וחברה שלו, המופתעים כמעט כמוני. הם עוד
לא נשכבו וכבר היא הייתה רק בחזה וחצאית. "דפקטים שכמוכם! אתם
לא יכולים לשים לב איפה אתם נופלים?" צעקתי. פתאום נזכרתי
שרוני ישנה בחדר הסמוך והנחתי אצבע על פי כסימן לשקט לפני
שיכלו להגיב. "הסברים מחר" לחשתי, וסימנתי ליניב ולחברתו
החצי-עירומה לטוס לחדר שלו. יניב עמד להגיב, אבל החליט לתת
לאחת הזאת לעבור בשקט והלך לחדר. בבוקר העיר אותי ריח מוכר,
ריח של ביצת עין על המחבת, וקולו של השמן החם. "בוקר אור,
ענבל" אמרתי עוד לפני שפתחתי את העיניים. היא הייתה היחידה
שאכלה ביצים בבית למרות שהיא לא גרה בו. לולא ענבל, ספק אם
היינו קונים ביצים בכלל. "להכין גם לך?" שאלה אותי בקול
חצי-ישן אך סימפטי. "לא תודה, כפרה." אמרתי, הנחתי את ידיי
מאחורי ראשי וצפיתי בה משגיחה על החביתה, ומדי פעם מוסיפה מלח
או קצת פפריקה מתוקה. היא הייתה שטנית ירוקת עיניים. השיער שלה
היה אסוף בקוקיה כדי לא להסתיר לה את הפנים. רגליה היחפות
בצבצו מקצה החולצה הישנה של יניב, שהייתה גדולה עליה בשתי
מידות, והיא זמזמה לעצמה משהו. "בלבלי אותו" אם אני לא טועה.
הבטתי בשעון: 07:27 הראתה התצוגה הירוקה עמומה. התרוממתי
מהמיטה ודשדשתי לכיוון המקלחת. לפני שנכנסתי למקלחת הבטתי
בעצמי במראה וחייכתי. "אולי אין גשם, אבל זה בוקר נחמד." אמרתי
לעצמי.
יצאתי מהמקלחת והלכתי לכיוון החדר שלי. כשהגעתי ראיתי את רוני,
עדיין ישנה. השעה הייתה כבר כמעט שמונה. טפחתי על כתפה קלות.
עיניה הכחלות נפתחו והביטו בי. "את לא תאמיני מה קרה לי היום
בבוקר" אמרתי. "נכנסתי לחדר ומה אני רואה? יש לי יפיפיה במיטה"
היא חייכה. לפי החיוך שלה ניתן היה לראות שהיא עוד לא לגמרי
התעוררה. היא הושיטה את ידה והעבירה על פניי. היה לה מגע עדין,
לולא איבדתי את האמונה בקסם לפני שנים הייתי אומר קסום, מלאכי
אפילו. היא התרוממה מהמיטה וזרקה מעליה את השמיכה. "אני צריכה
לזוז הביתה. אני אתקשר אליך, נעשה משהו בשישי, טוב?" היא אמרה.
"רגע" אמרתי ותפסתי את ידה. "לא תישארי לארוחת בוקר?" שאלתי.
"הממ.. מה אוכלים?" היא שאלה. "יש לנו שתי אופציות. פיצה
מאתמול או ביצת עין" אמרתי. היא הביטה בי לרגע, עיקמה את פיה
ואמרה בקול מצלצל אך מתגרה. "קשה לי מאוד לסרב להצעה, אבל אני
אוכל בבית" היא אמרה בעודה לובשת את הנעליים. ליוויתי אותה
לדלת. "היה כיף, ביי" אמרתי לה ועמדתי לסגור את הדלת, אך היא
שמה רגל בפתח. "אה כן, ועוד משהו" היא אמרה. לפני שיכולתי
להגיב, נגעו שפתיה בשפתיי, הרגשתי איך היא פוערת את שפתיי
בלשונה. התגברתי על ההלם ונישקתי חזרה. לאחר מספר שניות ניתקה
את שפתיה משפתי. "על מה זה?" שאלתי. "על זה שלא ניצלת את המצב"
השיבה וקרצה בשובבות. סגרתי את הדלת...
"אוקי רומיאו" אמר יניב שיצא מהחדר שלו. "מי זאת?". "קוראים לה
רוני, הזאת מהגשם..." אמרתי ונזכרתי בה. יניב הרגיש איך המבט
שלי הופך לחולמני. "כבר הכית בה עם זנב הסאיה שלך?" הוא אמר
ופרץ בצחוק. "אמרתי את זה פעם אחת ואני אגיד את זה עוד מליון
פעמים. אנחנו גומלים אותך מדרגון בול זי, אחת ולתמיד"
אמרתי."הוא הסאיני הקטן שלי וככה אני אוהבת אותו" אמרה ענבל
בקול מתחנחן. "אתם פשוט מפחידים אותי..." אמרתי והלכתי למטבח
לאכול ארוחת בוקר.

היום עבר כמו כל יום רגיל. שוטטתי בעיר ללא מטרה ברורה. כבר
עברתי בעיתון ונתתי את הטור שלי למחר. נכנסתי למזללה האהובה
עלי והתיישבתי ליד הבר על כסא גבוה. "היי פריסט" אמרתי לבר-מן
המגודל. פריסט היה גבר שחור בשנות הארבעים לחייו. שמו האמיתי
היה עדן, אך כל מי שעבר דרך דלתות המזללה סיפר לו על כל
מעשיותיו. כולם ידעו שעל פריסט (כומר) אפשר לסמוך, ושהוא ימות
לפני שהוא יספר למישהו משהו שאינו עניינו. לפריסט היו את
ההסתבכויות שלו עם החוק בעבר. מספרים שהוא הגיע לעבוד בבר פה
לאחר שיצא מהכלא על שוד. פריסט לא דיבר על העבר שלו הרבה. למען
האמת, פריסט לא דיבר הרבה על שום דבר. "כרגיל?" שאל אותי.
"כמובן" עניתי. "אז מה חדש?" שאל אותי, יודע שהייתי מספר לו גם
אם לא היה שואל. "אני חושב שאני מאוהב." השבתי לו. "מי ברת
המזל?" אמר בעודו הופך את חתיכת הבשר שנצלתה באותו זמן על
הגריל הגדול שעמד ממש ליד הבר. "קוראים לה רוני" סיפרתי. "היא
פשוט מושלמת. אני מכיר אותה רק שלושה ימים, אבל יש בה משהו כ"כ
מדהים... היא פשוט מושלמת. היא יפיפיה, מצחיקה, והעיניים שלה..
אתה הרי יודע שאני מאמין שהעיניים הן החלון לנשמה, ולה יש את
הנשמה הכי מדהימה..." "האוכל שלך" קטע אותי הגבר הגדול והניח
מולי צלחת עם הסטייק השרוף והסלט חסר הטעם. "אני לא מדבר על זה
הרבה" הוא אמר בזמן שהגשתי חתיכה מהבשר אל פי. "בזמנו גם אני
הכרתי מישהי כזו. היה לה הכל, מראה, חכמה, אופי..." עיניו
הביטו מעבר אלי, מעבר לקיר, אל העבר. "זו הייתה אולי הפעם
היחידה בחיי בה מישהי באמת הייתה חשובה לי, אפילו יותר מאמא
שלי, תהיה נשמתה לנצח ברוכה." מה קרה? שאלתי אותו ולגמתי
מהבירה שמילאתי לעצמי בזמן שהוא סיפר. הוא תמיד נתן לי למלא
לעצמי, להרגיש בבית, כי למען האמת היינו קצת כמו משפחה. "זה
קרה לילה אחד" הוא סיפר. "המצב הכספי שלי בזמנו היה נורא. לא
ידעתי אם אוכל להרשות לעצמי לשלם שכר דירה על החדר העלוב הזה
בו גרתי. פיטרו אותי מהעבודה ולא היה לי הרבה מה לעשות. אני
וכמה חברים, שמצבם לא היה טוב הרבה יותר, החלטנו שאנחנו צריכים
להרוויח הרבה כסף ומהר. החלטנו לשדוד מיני-מרקט. היא גילתה על
כך. כשנכנסנו לחנות, הפקיד לחץ על הזעקה שקטה. הוא החל למלא את
השק בכסף ובינתיים הגיעו ניידות. החברה שלי חשבה שתוכל לגרום
לנו לעצור, ועקבה אחרינו לחנות. כשהיא עמדה בפתח השוטרים חשבו
שהיא אחת מאיתנו, בעוד שהחברים שלי חשבו שהיא עם השוטרים. פרץ
קרב יריות. היא נהרגה במהלכו, וכל חבריי איתה. אני ספגתי כדור
בבטן, אבל שרדתי. בחקירה אח"כ גילו שהנערה נהרגה ע"י כדורים של
השוטרים, כך שישבתי רק כמה שנים על שוד מזוין, וכשיצאתי דוד
שלי ארגן לי עבודה פה". פריסט סיים את סיפורו. לשניה חשבתי
שראיתי דמעה בעינו כשהזכיר את החברה שלו. "היה לה חיוך של
מלאך... עור חלק כמו קטיפה..." הוא דיבר בפואטיות. סיימתי את
הבירה. הייתי המום. מעולם לא שמעתי אותו מדבר כך. "למה סיפרת
לי את כל זה עכשיו?" שאלתי אותו. "כשאתה מדבר עליה. אני שומע
בקול שלך אהבה. אסור לך לוותר עליה.. אתה צריך להגן עליה.. בכל
מחיר..." אמר. הנהנתי. שילמתי לו על האוכל, ולשם שינוי גם על
הבירה ויצאתי.

עבר שבוע מאז הפגישה עם רוני. דיברנו מאז בטלפון לפחות פעמיים
ביום, וגם יצאנו כמה פעמים. זה היה יום גשום, הסוג הכי טוב של
ימים. הגשם התלווה לערפל סמיך שכיסה את כל העיר ונתן לה מראה
מסתורי. החלטתי לבוא להפתיע את רוני. בדרך-כלל הייתי הולך ברגל
במזג אוויר כזה, אך לא יכולתי לחכות, והחלטתי לקחת את האוטו.
נסעתי ברחבי העיר האפלולית, כשרק הפנסים מראים לי שברים מהדרך.
הערפל גרם לי להרגיש כאילו כבר איני נוסע בעיר, אלא בין ענני
גן עדן, כשקול טיפות הגשם הוא קולותיהם של המלאכים המבקשים
פנימה, אל המכונית, אל לבי. הגעתי לביתה לאחר כעשרים דקות
נסיעה. הבית היה בבנין ישן. האינטרקום היה שבור והדלת פתוחה.
נכנסתי ללובי, אשר הכיל צמח ומדרגות ועליתי לקומה הרביעית.
דפקתי בדלת. את הדלת פתחה בחורה בת כעשרים, בלונדינית צבועה
וחומת עיניים. היא לבשה חלוק ורוד. "היי" אמרתי לה ואילצתי את
עצמי לחייך חיוך אדיב. "רוני בבית?" שאלתי. "בימים האחרונים
רוני בבית כל היום, מדברת בטלפון.." השיבה לי הבחורה. הרגשתי
מעין גאווה, על כך שמישהי כ"כ מתוקה מוותרת על תכניות בשבילי.
"מי זה?" נשמע קולה של רוני מבפנים. "לא יודעת. מישהו שמחפש
אותך." השיבה הבחורה. מצדה השני של הדלת נשמעו וקלות צעדים
ורוני ניגשה. "יא מפגרת! זה החבר שלי" אמרה רוני אל חברתה
בצחוק. החברה הביטה בי, ונראה היה כאילו סורקת אותי מלמעלה
למטה. לבסוף לאחר שתיקה מביכה מעט אמרה. "נעים מאוד, מירב".
"אלכס" השבתי. מירב פתחה את הדלת ונכנסתי, הדבר הראשון שעשיתי
כשנכנסתי היה לנשק את רוני. למרות שדיברתי איתה לפני שעה,
התגעגתי אליה כפי שלא התגעגתי לאף אחד מעולם. במקביל להרגשה
המדהימה שהייתה לי בכל פעם שהייתי קרוב אל רוני, גם הכה בי גל
אושר בלתי ניתן לתיאור. אחרי הכל, היא ראתה בי את החבר שלה,
ולא סתם דייט. רוני הרחיקה אותי עם הידיים ואמרה לי. "בשביל
מישהו שעמד חצי שעה בתחנת אוטובוס, אתה די יבש" אמרה רוני.
"הגעתי באוטו שלי" אמרתי. "יש לך אוטו?!" היא שאלה, מופתעת.
"בטח" עניתי. "אז מה עשית באוטובוס ביום בו נפגשנו?" שאלה
אותי, והביטה בי בפליאה מסוימת. "תצאי איתי לסיבוב ואספר לך"
השבתי לה בחיוך. ההבעה שלה השתנתה, ועתה היא נראתה כמו ילדה
קטנה שהבטיחו לקחת אותה לספארי. "אוקי, אני יודע בדיוק לאן
לנסוע!" אמרה "רק תן לי להתלבש". רוני יצאה מהחדר. "בוא, שב"
אמרה לי מירב והצביעה על כורסא חומה שעמדה בצדו הימני של
הסלון, כחלק ממערכת ישיבה 1+2+3. התיישבתי. היא התיישבה מולי.
"תשמע, אני לא אוהבת לחטט" התחילה מירב. "אבל.. רוני היא החברה
הכי טובה שלי.. ואני רוצה שתגיד לי מה כוונותיך לגביה.. כי
למרות איך שהיא נראית, היא די רגישה...". "תקשיבי" אמרתי לה.
"רוני היא האשה הכי מיוחדת שאי פעם פגשתי. היא מושלמת.. אפילו
יותר מזה... ואני יודע שאני לא מכיר אותה הרבה זמן.. אבל אני
גאה להיות החבר שלה, ומעולם לא הרגשתי ככה כלפי מישהי ואולי
היא אותה אחת מיוחדת בשבילי..." אמרתי כשחיוך בלתי ניתן לריסון
נמרח על פניי. "והאם תחשוב ככה גם כש..." היא התחילה, ולפתע
נשמט ממנה החלוק. היא התקדמה אלי וכרכה את ידיה סביב צווארי.
היא לבשה מתחת לחלוק רק חזיה ותחתוני חוטיני. היה לי גוף
מדהים, חטוב, בעל חזה שופע וישבן שמילים לא יכולות לתאר. עדפתי
אותה ממני בצורה הכי עדינה שיכולתי. לא אמרתי מילה. היא הביטה
בי פעם נוספת, ולבשה את החלוק שלה. "אתה באמת נאמן לה, הא?"
אמרה לי. "זה טוב.. היא צריכה מישהו נאמן..." היא אמרה וחייכה
אלי. "אוקי, אני מוכנה" אמרה רוני שיצאה מהחדר. היא תפסה אותי
ביד וגררה אותי אחריה למטה.

ישבנו באוטו וניווטתי לפי ההנחיות שנתנה לי רוני מבעוד מועד.
"אז לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי אותה. "אתה תראה" היא ענתה. "אז
אני מבינה שמירב עשתה לך את המבחן הקטן שלה..." היא אמרה.
"שמעתי הכל. אני מקווה שברור לך שאם היית אפילו חושב לדעת בה
היחסים בינינו היו נגמרים כאן ועכשיו" היא ענתה בחיוך והביטה
בי. ראיתי במבט שלה שהיא הייתה שמחה שדחיתי את הצעתה של מירב.
"אתן עקרונית עושות אתזה בכוונה?!" שאלתי. "היא עושה... זה
סיפור ארוך.. לא הזמן עכשיו ולא המקום.. אספר לך אח"כ, מבטיחה"
היא אמרה. עיניה נראו כאילו נודדות, ופניה הרצינו. וידאתי
שהכביש פנוי מלפנים, רכנתי ונשקתי לה על הלחי. "אל תדאגי, אני
לא ככה" אמרתי לה. היא לא השיבה, אך העלתה חיוך קטן על שפתיה.
כשהיא חייכה הייתה לי הרגשה כאילו בעולם הקטן שלי, האחד
שבפנים, הכל היה שלם, והכל היה בסדר. הבחנתי לפתע שיש לה תיק,
עוד מאז שיצאנו מהדירה. "מה יש בו?" שאלתי. "לכל דבר יש זמן
ומקום" היא ענתה. "עכשיו זה הזמן לשתוק, ולהגיע למקום" היא
אמרה. השתיקה לא נמשכה זמן רב. "אז למה נסעת באוטובוס באותו
יום?" שאלה אותי רוני לבסוף. "אני אוהב ללכת בגשם. זה גורם לי
להרגיש טוב, חי..." עניתי לה. "אני יודעת למה אתה מתכוון" היא
אמרה ומבטה נעשה חולמני. נסענו עוד כחצי שעה. עד שהגענו לשלט.
"גבעת הסביונים- בית הארחה". "מה אנחנו עושים פה?" שאלתי אותה.
"מבקרים את סבתא שלי." היא ענתה. "אחותי מנהלת את בית ההארחה.
קח את זה" היא אמרה והושיטה לי מפתח. "זה המפתח לחדר הפרטי שלי
פה. אנחנו נישאר כאן הלילה. אני מקווה שזה לא מפריע לך". "ככה
את מנצלת אותי? ואני חשבתי שאת אוהבת אותי באמת..." אמרתי
ועשיתי קול נעלב, מהול בצחוק. "אני באמת אוהבת, פשוט אוהבת את
האוטו יותר" היא אמרה בחיוך ויצאה מהמכונית. מצאתי מקום חניה
והלכתי לחדר שמספרו היה רשום על המפתח. חדר 007. הנחתי שזה
מסיבות ברורות מאליו. תהיתי לגבי ה00, היות ובית ההארחה לא היה
גדול והיו רק עשרים חדרים. "כנראה שהם מתכננים להרחיב" אמרתי
לעצמי. נכנסתי לחדר. החדר היה מחולק לשלושה חדרים קטנים. החדר
הגדול ביותר היה חדר מגורים מעוצב בפשטות. בחדר היו ספה, שתי
כורסאות, שולחן קפה קטן מזכוכית, מזנון קן עם טלוויזיה ומזגן
ישן, אשר כאשר הפעלתי אותו גיליתי שהוא עושה קולות של אופנוע
בן תריסר שנים לפחות. אל הסלון היו מחוברים שני החדרים האחרים:
חדר אמבטיה, אשר הכיל אמבטיה גדולה, וגוש שיש חצוב ענקי,
שבתוכו סוטטו כיור וארוניות, ומעליו נתלתה מראה. לידו גם עמדה
אסלה עם כיסוי ורדרד ופרוותי. החדר השלישי היה חדר השינה. בחדר
השינה הייתה מיטה זוגית ענקית, ארון עם כספת, שתי שידות לילה
ופתח לאוטו מזגן מקרטע מהסלון.בחיפוש מעמיקי ותר מצאתי באחת
המגירות בסלון את הטלפון ואת השלט לטלוויזיה. בהעדר משהו טוב
יותר לעשות, נכנסתי לאמבטיה והתקלחתי. כשיצאתי, כשלושים דקות
מאוחר יותר שמעתי דפיקה על הדלת. זרקתי עליי את החולצה
והמכנסיים שלי ופתחתי. רוני עמדה בפתח עם התיק. "אני מתה
מעייפות... אני צריכה מקלחת ולמיטה..." היא אמרה. היא נכנסה
לחדר וזרקה את המעיל שלה על הספה. רוני נכנסה למקלחת. הלכתי
בינתיים לחדר השינה להביא כרית לסלון. נשכבתי על הספא, כשפני
מופנות אל המסדרון הקטן בכניסה לחדר, ממנו יצאו הדלתות למקלחת
ולחצר, והבטתי מעט בחלון שהיה מימיני, בטיפות הגם המתנפצות על
החלון, כשכל טיפה מתחילה בעננים ונגמרת באחורי גלגל העין שלי,
צרובה עד הרגע בו תישכח. לא יודע כמה זמן שכבתי כך, אבל דלת
האמבטיה נפתחה, רוני יצאה משם בכותונת לילה. "מה אתה עושה פה?"
היא שאלה. "בוא למיטה". המשפט תפס אותי לגמרי אוף-גארד. לא
ידעתי כמעט איך להגיב. לבסוף לקחתי את הכרית שלי והלכתי אחריה.
כשהגענו לחדר השינה, בלי להגיד מילה היא הצמידה את שפתיה לשלי
ונצמדה אלי בגופה. כעבור מספר דקות היינו מתחת לשמיכות. החורף
הקר הכה על החלון במלוא כוחו, אך אני לא הרגשתי את הקור. אני
הרגשתי את חום גופה, את הקצב בו נעה איתי, את שנינו הופכים
לאחד, את העולם עוצר מלכת ברגעים קסומים אלו....

שמש של בוקר הכתה בפני וגרמה לי לפתוח את העיניים. רוני שכבה
לידי, ידיה סביבי עדיין. העור שלה, כל פיסה ממנו הזכירו לי
שאני חי, שיש לי במה להאמין, שיש עוד חום בעולם הקר אשר נגלה
בפניי בכל בוקר מחדש. חייכתי לעצמי והצמדתי אותה, את הדבר היקר
ביותר שיש, אלי. היא פקחה את עיניה ואחיזתה סביבי התהדקה.
"אנחנו צריכים לעשות את זה יותר" אמרתי לה בחיוך. היא לא ענתה.
רק שלחה אלי חיוך והלכה למקלחת. התלבשתי בינתיים. הייתי צריך
להגיש טור בעוד שעה. דפקתי על הדלת ואמרתי לרוני שאני זז.
"ביי" היא השיבה. יצאתי מהחדר ופניתי לכיוון המכונית. "אז אתה
החבר החדש של רוני..." אמרה לי אשה בת כשלושים שישבה על במרפסת
הקטנה שמול הכניסה לקבלה. "זה נחמד שהיא מצאה חדבר חדש כ"כ
מהר.. עברו סה"כ שלושה ימים והכל...". "זה המזל שלי" אמרתי
לאשה ונכנסתי לאוטו. נסעתי אל מערכת העיתון. בעודי נוהג, הכה
בי גל קור. "שלושה ימים..." הדהד קול בתוכי. לפתע זה הכה בי.
אני ורוני יוצאים שבוע. אם הפעם האחרונה שהיא באה לשם עם גבר
הייתה לפני שלושה ימים, הרי פירוש הדבר הוא שהיא מזדיינת מהצד.
באותה שניה קרס עלי עולמי. השמש איבדה לפתע את כל החום שלה.
היה זה הרגע בו איבדתי את רוני, למרות שלא ידעתי זאת אז. עברתי
במערכת העיתון, מסרתי את הכתבה ונסעתי הביתה. כשניכנסתי לדירה
ראיתי את ענבל ויניב, יושבים על הספה ובוהים בטלוויזיה. זה היה
סרט ישן של ג'קי צ'אן, עוד בתקופה שניתן היה לשמוע שקט בין
הזמן בו המכה נראתה לזמן בו נשמעה. שניהם הבחינו במבט אשר היה
על פניי, מבט ששיקף את הכאב שכירסם בי באותו זמן. "תגידו. אני
יכול לשאול אתכם משהו?" שאלתי. "תמיד, נשמה" אמרה ענבל. "בטח,
סע" אמר יניב. "מה שומר אתכם נאמנים זה לזו. למה אתם לא
בוגדים?" שאלתי, כשבעיניים שלי נראה יאוש. "אז אני מבין שהחברה
החדשה שלך לא נאמנה משהו..." אמר יניב בקול של חוקר שכרגע הסיק
מי הרוצח. "לדעתי.. אתה לא צריך לבנות רפת רק כי אתה צריך את
הפרה. תחלוב אותה ותזרוק אותה" הוא אמר. "זה היה דימוי לא
רע..." אמרתי בציניות. "לא, מתוק!" אמרה ענבל ליניב. "הוא צריך
לדבר איתה, לגמור את זה עכשיו אם צריך או לנסות להמשיך מכאן."
יניב חלק עליה. הם נכנסו לויכוח, כשכל אחד מהם טוען שהוא צודק.
ואני מניח שבמקום מסוים שניהם באמת צדקו. הרי ברור היה שאני
סתם צעצוע בשביל רוני, אז עדיף היה שלפחות נשחק כמה שאפשר. אבל
מצד שני אסור לתת למערכת יחסים להתפתח על שקר, בגידה... יצאתי
מהבית והלכתי למקום בו אולי אוכל לקבל תשובות, למזללה של
פריסט...

כשנכנסתי למזללה היא הייתה ריקה. הקולות היחידים שביקעו את
הדממה היו רעש כנפי המאוורר הישן והחורק וצליל המגבת הגסה
שפריסט החליק על הגריל כשניקה. לא אמרתי מילה. נכנסתי אל
מאחורי הבר ולקחתי בקבוק וודקה לימון. ניגשתי למקרר לקחת קרח.
מזגתי את הוודקה לכוס וזרקתי פנימה את הקרח. התיישבתי ליד הבר
ושמתי את הכוס והבקבוק לידי. פריסט הסתובב אלי. "אתה שקט היום
יותר מבדרך כלל." אמר לי. לא עניתי רק הבטתי בו. ידעתי שהוא
ראה את הלהבה שבתוכי דועכת לאיטה, את הנשמה שלי הופכת מלפיד
גאה לגיצים עלובות. ידעתי שהוא ראה בעיניים שלי עוד משהו, את
מה שצריך היה לעשות. הייתי לבוש אז במעיל ארוך מעור שחור שהגיע
לי עד השוקיים, ג'ינס שחור וסוודר שחור. את אוסף האפילה שלי
השלימו משקפי שמש סגולות, המשקפיים האהובות עליי. תמיד התלבשתי
ככה כשהרגשתי ככה, הרי העיניים הן החלון לנשמה. לא רציתי שיראו
את הנשמה שלי עכשיו, לא כשעמדתי לעשות את שעמדתי לעשות, לא
ככה.  פריסט התכופף והוציא ממגירה קטנה מתחת לבר בארטה 9מ"מ
מושתק וזוג כפפות. ידעתי שפריסט קיבל את האקדח, כמו את כל
הרובים שהיו בחדר האחורי בבר מ"מכרים". בגלל זה תמיד סמכתי
עליו. פריסט מעולם לא סיפר כלום לאיש על עניינים שלא שלו, כי
הוא ידע שמילה אחת יכולה לגלות הכל. הוא נתן בי מבט אחד ארוך,
כאילו שואל "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות? שככה אתה רוצה
לטפל בזה". לאחר מספר שניות הוא סובב את מבטו בחזרה. ההבעה
בעיניים שלי, הכאב, אמרו לו מעבר לכל צל שלספק "כן".  כבר לא
ידעתי מי אני באותה עת. לא הכרתי את מי שנהייתי. לא האמנתי שכך
אהיה, הרי הכרתי אותה רק שבוע, שבוע מזורגג אחד. הכנסתי את
האקדח לכיס ויצאתי.

הלכתי ברחוב. הדרך לרוני מכאן הייתה לא יותר מ15 דקות ברגל.
בעודי הולך טיפות גשם קרירות החלו נוטפות על האדמה. רוח מקפיאה
התחילה לנשוב. היא נשבה ישירות אל פניי, כשיללותיה נשמעות כמו
תחינות, כמו בקשות לעצור. הרוח דחפה אותי לאחור, מנסה למנוע את
הבלתי נמנע, לרסן את הזעם, את היאוש, את הכאב. נזכרתי בלילה
לפני, במגע שלה, בחיוך שלה, בקול אנחותיה. בראשי שוב הייתי שם,
כל אנחת עונג רק הרעידה אותי, מגבירה את הזעם הכלוא בפנים,
מלטפת את היאוש, מכלה את הנשמה מבפנים, מבטיחה לי שלא אהיה שוב
אותו דבר, שאני ככה, ככה לנצח, שלא אשתנה. עברתי בכניסה ללובי.
טיפות הגשם הנוטפות ממעילי ופניי השמיעו קולות רכים בעודן
פוגעות ברצפה הקרה, משמיעות צעדים של עשרות רגליים קטנות
העוקבות אחריי, רודפות אותי כמו המחשבות בראשי, הדם הרותח
בורידים שלי, האש בנשמתי אשר הרוח העיפה אל מחזור הדם, אל
המוח, אל היצר, אל התשוקה, הצמא לדם. דפקתי בדלת. מירב פתחה.
"רוני במקלחת, אבל אתה יכו.." קול עמום של יריה קטע אותה. לא
היה אכפת לי מה אני יכול. מה היא בכלל ידעה על מה אני יכול?
בעטתי בגופה המתקררת פנימה וסגרתי את הדלת. התקדמתי אל חדר
האמבטיה. פרצתי את הדלת בבעיטה. רוני עמדה שם, מתחת לזרם המים.
כשהדלת נפתחה היא הסתובבה והביטה בי. "מה אתה חושב שאתה
עושה?!" צעקה. לפתע השתנו פניה. היא לא כעסה עוד, אלא פחדה.
היא ראתה את עיני, את פניי, את נשמתי. היא ידעה מה אני מרגיש,
מה אני חושב, מה אני עומד לעשות. הרמתי את האקדח לכיוונה. "למה
אתה עושה את זה?" היא שאלה. "לפני שלושה ימים... את..." אמרתי,
אך הזעם קטע את המילים בפי. ידעתי שארבע המילים שאמרתי העבירו
את המסר. דמעה הופיע בעינה הכחולה. נתתי בה מבט אחרון וסחטתי
את ההדק.  צפיתי בה נופלת לאדמה, נאבקת למען נשמותיה האחרונות.
פגעתי לה בחזה. הכדור יצא מהצד השני, ניקב לה את הריאה. בעוד
כשלוש דקות יהיה מאוחר מדי להציל אותה. הוצאתי מכיס אחר את
הפלאפון שלי. "בוא" אמרתי לתוך השפורפרת לאחר שחייגתי. כעבור
כדקה נפתחה הדלת. פריסט עמד שם עם כמה "מכרים". פריסט ואותם
מכרים עסקו מאז ומתמיד בעבודות קטנות: שודים, הברחות. "תרוקנו
את המקום" אמר להם "הוא עשה את שלו". ואז פנה אלי. "כרגיל, אם
תופסים אותנו, הרצח עליך" אמר. "ואתם תדאגו לנקות את זירת
הפשע." השבתי. הלכתי לכיוון הדלת. לפתע עצרתי והסתובבתי
לפריסט. "ברטה 9 מ"מ זה משטרתי. הבחורה ההיא לא נהרגה ע"י
השוטרים, נכון? והיא גם לא באה לעצור את השוד, אלא להציל את
המאהב שלה מהכולבו..." פריסט לא אמר מילה, רק חייך אלי. לאחר
שתיקה אמר: "אתה ילד חכם, תנסה שלא להראות את החוכמה הזאת
לאחרים". חייכתי אליו חזרה ויצאתי. הסתובבתי קצת ברחובות בגשם.
הרוח שכחה מעט. הלכתי הביתה.

נכנסתי הביתה. השעה הייתה 21:00. הסתובבתי ברחובות במשך שעות.
הדלקתי את הטלוויזיה בדיוק בזמן לחדשות. "ולסיפור המרכזי הערב"
פתח הקריין ואמר: "השוחט מת"א הכה פעם נוספת, והותיר דירה ריקה
מכל מלבד שתי גופות. עד כה המכנה המשותף היחיד שהיה לכל
קורבנותיו היה העובדה שהן נשים בנות 20-23. היום בערב נראה
כאילו נוספו לרשימתו קורבנות מספר 29 ו-30". לאחר מכן הראו
ראיון עם אחותה של רוני, אותה בת שלושים מהמלון, ונתנו פרטים
על הלוויה. הרגשתי מרוצה מעצמי, כאילו הנשמה שלי נדלקה שוב,
כאילו ההרמוניה חזרה, והכל שוב היה בסדר, או יותר נכון היה
טבעי, כי מה שטבעי הוא רב הזמן רחוק מבסדר. הלכתי לישון.

בבוקר הלכתי אל הלוויה. כולם שם נראו מזועזעים. אחותה של רוני,
בעיניים דומעות החזיקה אשה זקנה שנראתה שבורה. ניגשתי אליה
ואמרתי לה בקול מנחם: "אל תדאגי, אני בטוח שמי שעשה את זה
נענש" אמרתי, בעוד תמונתה של רוני חולפת בראשי פעם נוספת, כמעט
שגורמת לי להזיל דמעה. הגשם של אתמול עוד לא רגע, וב45 הדקות
של הטקס נרטבתי עד לשד עצמותי, אך נהניתי מכל רגע של גשם, כי
גשם זה זמן מטהר, הזמן הכי טוב. יצאתי מבית העלמין והסתובבתי
בגשם. כבר החשיך, אבל לא היה אכפת לי כמה שעות עברו.  אם תשאלו
אותי מה הדבר הראשון שאני זוכר מאותו לילה, אני אענה לכם בקול
בטוח "הקור". היה זה לילה קפוא בת"א שוקקת החיים בד"כ, אך הגשם
הכבד גבה את מחירו והרחובות היו כמעט ריקים. מדי פעם חלפה
מונית והאטה כשעברה לידי, בתקווה שמא ארים את ידי ואשלם לנהג
המתוסכל ממזג האוויר בעד טיול הביתה, אך אכזבתי את הנהגים פעם
אחר פעם. הגשם הזה, המים הטהורים הללו, הוא הדבר היחיד שנשאר
לי בעולם. עדיין זכרתי את העיניים הכחולות של רוני, את החיוך
חושף השיניים הלבנות שלה, את הדרך בה הטביעה אותי בעיניה בכל
פעם שהביטה בי, ובפעם הראשונה בה ראיתי אותה. יש הרבה דגים
בים, אבל תמיד חשבתי שהיא תהיה האחת בשבילי. היא הייתה כ"כ
מדהימה, כאילו נלקחה מאיזה ספר אגדות מזורגג לילדים. טיפות
הגשם הקרות הכו בי והזכירו לי את כל הפעמים בהן היא השתיקה
אותי כשדיברתי שעות על כלום, פשוט נשקה על שפתי והשאירה אותי
המום למשך דקות אחדות, המום מהנשיקה, מהאשה, מהמצב. לא ידעתי
לאן אני הולך, אבל לא היה בזה הרבה חדש. לבסוף החלטתי שהגיע
הזמן ללכת הביתה, וגם הגשם נחלש מעט. הלכתי לתחנת האוטובוס
הקרובה ועליתי על האוטווס הכמעט ריק. לפתע באחד המושבים הבחנתי
בה. היה לה שיער בלונדיני טבעי ומדהים, ועיניים ירוקות עמוקות.
התיישבתי לידה....