"...אימא שלי תמיד שנאה את זה שאני נוסעת באוטובוסים. הייתי
מסבירה לה שעות על גבי שעות שאין דרך אחרת מבחינתי. האוטובוס
עובר לי ישר מול הבית, הכי זול וגם מגיע בזמנים קבועים. אימא
הייתה נחרדת. אחרי כל פיגוע, לא משנה אם הוא קרה באוטובוס או
בשטחים כשזקן ערבי נפל על חייל, היא הייתה באה אלי ומרצה.
למרות שכל הרצאה הייתה שונה מקודמתה, היו לה כמה נקודות
בסיסיות- אוטובוסים זה רע, תשיגי רישיון, תשיגי עבודה, תסתכלי
מי יושב לידך, מי נראה חשוד, אל תיקחי אוטובוס בלילה ואל תפחדי
להזהיר את הנהג אם מתעורר חשד. ככל שהפיגועים התגברו כך
ההרצאות התקצרו וצומצמו לכדי- אוטובוסים, רע. פעם אחת שיחזרתי
נאום בפני חברה טובה שלי. יומיים אחרי זה היא באה אלי הביתה,
כשאמרנו לאימא שהגענו באוטובוס היא התחילה שוב עם ההרצאה
המפורסמת, אני והחברה שלי נקרענו מצחוק, זה היה קטע ענק.
על-אף הקורסים המזורזים של אימא בנושא: הכן ביתך לנסיעה, שום
דבר לא הכין אותה למה שקרה היום. זה היה בערך בשלוש ורבע אחר
הצהרים, לא הספקתי להסתכל בשעון. סיימתי בית ספר לפני שעה וחצי
בערך, קצת התעכבתי, הייתי צריכה לצלם מחברת של מישהי לפני
המבחן הגדול. הייתי בדרכי הביתה. משאית ענק איבדה שליטה
והתנגשה בדיוק בצידו הימני של האוטובוס. לא כאב לי. מתתי
במקום..."
האימא הסתכלה בשעון, ואז בחזרה לטלנובלה האהובה עליה. שתיים
וחצי, שלוש. בת עדיין לא מגיעה. זה קרה לה מדי פעם, שהיא הייתה
מאחרת, אפילו ביותר משעתיים, אבל זה לא משהו שמתרגלים אליו.
החרדה הזו. להיות אימא בזמנים כאלה זה אחד הדברים הנוראיים
ביותר שניתן לאחל לאישה. הפוליטקאיים האלה, הראשי ממשלה, להם
יש בת בת 16 שנוסעת כל יום בין עיר לעיר? מה הם יודעים? למי הם
קובעים? שלוש ורבע, שלוש ועשרים... על המקרר ממוגנטת המערכת
שלה, היא סיימה היום בשתיים ועשרה, היא כבר אמורה להיות פה. לא
נורא, אולי היא הלכה לחברה. נדבר עם בעל, אולי הוא יוכל להקפיץ
אותה הביתה.
התוכנית נגמרה, דווקא פרק נחמד, אף אחד לא מת בו. חדשות של
ארבע. עוד שיחות בין נציגי הממשלה לנציגי הרשות, עוד וויכוחים
בכנסת, לא משהו מעניין.
האבא שומע מוזיקה קלאסית בדרך הביתה. הוא מתקשר לפלאפון של
הבת, היא עדיין לא עונה. הוא השאיר לה שלוש הודעות. בראשונה,
לפני חצי שעה הוא הציע לה טרמפ הביתה. בשנייה הודיע שהוא עוזב.
באחרונה הוא אמר שמאוחר מדי, ושתיקח כבר אוטובוס או משהו. היא
בטח אצל חברה, מזל שהיא לא עונה, אין לו כוח לעשות סיבוב בעיר
ולהגיע לחברות האלה שלה, שגרות בפינות הכי מרוחקות ותמיד, תמיד
ברחובות חד סטריים. היא עוד מעט בת 17, אולי כדאי שהוא יעזור
לה לממן שיעורי נהיגה, הוא כבר לא יכול לחכות לרגע שבוא הוא
ינמנם באוטו והיא תסיע אותו לכל מקום.
הרדיו משתנק לרגע ואז פולט חדשות. למה קוראים לזה חדשות אם שום
דבר חדש לא מתרחש בעולם? כדאי לקחת כביש עוקף, יש פקק.
שדר הרדיו מסתכל בדפיו ואז מקיא את מה שכתוב שם. כבר נמאס לו.
פעם, כשהיה חייל צעיר בגלי צהל היה מתחרד מכל אייטם קטן. עכשיו
הוא פיתח חסינות, שום דבר לא פוגע בו. הוא עובר לפקקים, זה
החלק שתמיד מעניין. הכניסה לירושלים עמוסה ממוצא לכיוון גינות
סחרוב, אייל תיזמן שם 20 דקות. תודה אייל. בצומת ארלוזרוב
ז'בוטינסקי יש עומס תנועה הנמשך כשעה בעקבות תאונה בין אוטובוס
למשאית. זה סוף החדשות. הוא שונא תאונות, תמיד לוקח זמן עד
שמפנים את כל הבלאגן.
האחות בבית החולים הסתכלה בשקית הגדולה והשחורה שהייתה מונחת
מולה. השקית לא נראתה כמו שאר השקיות שהיא הכירה, הפעם היו
צריכים לאסוף את החלקים, ילדה מסכנה. כבר שש, עוד מעט ההורים
יגיעו כדי לזהות את הגופה. יש רק הרוגה אחת מהתאונה הזו, נס
משמיים.
כותבת הסיפור, בעלת שם של משקה, קראה שוב את מה שכתבה, די
נדוש. כבר קראה מליון סיפורים כאלה. אבל לא אכפת לה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.