אני לא אחת שמתלהבת מאנשים שמתלהבים מעצמם, ולצורך העניין אני
גם לא מאמינה באהבה ממבט  ראשון. אבל עדיין, אני יכולה לפעמים
לראות שיש באנשים משהו מיוחד. ככה למשל זה היה אצלו. זה לא
שהוא היה חתיך אלוהי, או משהו. כאילו, בסדר, אבל לא מהמם.

אחרי שהודיה עזבה את הדירה לחו"ל, הייתי צריכה למצוא שותף - או
שותפה, אבל בינינו די ברור מה עדיף - חודש לדירה. פרסמתי מודעה
ב'העיר', תליתי קצת על לוחות חשמל בשכונה, הפצתי את הנושא בין
מכרים.

הוא הגיע בבוקר שבת אחת לראות את הדירה, ואותי, ובעיקר לתת לי
לראות אותו. הוא היה לבוש בחולצה לבנה דקה, וסנדלים עם גרביים.
שיער חום, וקצת זיפים, וכבר כשראיתי אותו ידעתי שהוא יהיה
השותף החדש שלי. גם בגלל שהוא נראה נחמד, סימפטי, ובעיקר
אחראי, וגם כי שני המועמדים היחידים האחרים היו נגן תופים
מקצועי ומאלפת תוכים. לא, תודה.

אני בחורה שחולמת הרבה. הרבה, המון. כל לילה משהו, בדרך כלל
אני גם זוכרת מה. אני אוהבת לדבר על החלומות, לנסות לפרש אותם.
אני חולמת על חברים, חברות, על המשפחה, על העבודה, על המדינה,
על העולם. יש בחלומות שלי אלמנט קוסמי, וגם משהו פסיכולוגי,
ואפילו נבואי. חלמתי שירצחו את רבין, חלמתי על הזכייה
באירוויזיון, חלמתי על בעלה-לעתיד של שקד, חודשיים לפני שהם
נפגשו.

בבוקר הראשון אחרי שהוא עבר לגור, הוא הזכיר את העובדה שהוא
לוכד חלומות. זה היה על בוקר של קורנפלקס ושוגי, שהוא העלה את
זה ככה בדרך אגב, בין הביסים. ושמתי לב שהוא מאלה שקודם גומרים
את כל החלב ורק אז אוכלים את השוגי עצמו, שזה כבר סימן טוב.

שאלתי אותו מה זה אומר, והוא התקשה להסביר. שהוא רק רצה שאני
אדע. כשלחצתי עליו הוא אמר שזה פשוט כמו שזה נשמע, הוא לוכד
חלומות. שהוא לא בטוח אם זה רצוני או לא, אבל שאני בטח אשים לב
לזה כבר בעצמי בימים הקרובים. אז רק שאני אהיה מודעת. ניסיתי
להתרכז, אבל ברדיו היה משינה, ולמען האמת כבר נמאס לי
מתיאוריות פסיכיות של בחורים לגבי עצמם. כמו חבר שלי פעם, שחשב
שהוא גם מהאטמה גאנדי וגם אלביס. הוא היה מסתובב בחיתול וזועק
לשלום בבוקר, שר ורוקד על שולחנות בערב. אז לוכד חלומות? נו,
מילא. שיהיה. לפחות לא ילכלך לי את המפה.

מאז שהוא, לוכד החלומות, עבר לגור איתי, החלומות שאני חולמת
פחות. פחות מה? פחות הכל. פחות צבעוניים, פחות מעניינים, פחות
ארוכים, פחות חזקים, ופחות תכופים. פחות הכל, פחות.

זה התחיל בלילה הראשון שהוא בילה בבית, ורק החריף. מיום ליום
החלומות נהיו מטושטשים, דהויים, הייתי זוכרת מעט. ממש קמצוצים
בלבד של החלומות נשארו לי בבוקר למחרת. והוא בשלו, לא היה נראה
שזה מטריד אותו במיוחד. המשיך לנעול סנדלים עם גרביים, ולאכול
את החלב של השוגי קודם.

בתחילה, כמובן, התעלמתי מזה. בין השאר, לא רציתי לתת לו את
הסיפוק. את הסטיספקציה. בדיעבד, אולי אם הייתי אומרת משהו, הכל
היה משתנה, אבל הקלתי ראש בנושא.

בערך שבועיים אחרי הלילה הראשון שלו בדירה, זה קרה לי. פעם
ראשונה מאז כיתה ב', או ג'. לילה שלם בלי אף חלום. להתעורר
בבוקר עם ראש ריק, לוח חלק. כמו להיוולד מחדש, כמו להתחיל את
החיים מההתחלה. הייתה לי סחרחורת מרוב חוסר, באותו בוקר. עשר
דקות החזקתי את הראש מתחת לברז של מים קפואים, ושלוש צלחות של
שוגי עזרו להילחם בדחף להקיא.

את המבט שלו פגשתי פעם אחת באותו יום, במסדרון לפני השינה. עתה
עוד יותר מקודם לא העזתי להזכיר דבר באוזניו, אבל נדמה לי
שהמבט בינינו כלל הכל. עניין, היסוס, כעס, כמיהה, הערצה. פחד.
לא עוד לילה כזה, בלעתי רוק. תן לי לחלום.

באותו לילה היה לי חלום אחד ויחיד. על גבר בן-גילי, שהיה לבוש
בחולצה לבנה דקה, וסנדלים עם גרביים. שיער חום, וקצת זיפים.
הוא נראה נחמד, סימפטי, ובעיקר אחראי.

בימים הבאים החיים שלי הביאו אותי פחות ופחות במגע איתו, עד
כדי ניתוק מוחלט. אבל החלומות שלי חזרו, ושם בהחלט הוא היה
נדבך מרכזי. הכי מרכזי, בעצם היחיד. החלומות שלי הלכו וסבבו
סביבו, סביב שותפי, מר סנדלים-בגרביים. אפשר לומר שהחלומות
שלי, מאז אותו לילה ריק, נעשו חלום אחד ויחיד, איתו.

הייתי מאושרת מחזרת החלומות, אפילו אם לא במתכונתם הישנה.
ואולי זה לא היה 'אפילו', אלא 'עוד יותר' בגלל השינוי. בחיים
לא ראיתי אותו יותר, אפילו לא פעם אחת. אני גם לא יודעת מה
קורה איתו היום, לגמרי אבד בנינו הקשר. אבל התחלתי ללכת לישון
יותר ויותר מוקדם, כבר בסביבות אחרי הצהריים, ולקום למחרת כמה
שיותר מאוחר - שיהיה לי זמן מקסימלי לחלום. ואכן, הזמן נוצל
במלואו, חלומות חסרי התחלה וסוף על ועם האיש עם הזיפים החומים,
שהיה גומר את החלב קודם. על החיים כבר ויתרתי, אבל הכל יותר
טוב בחלומות.