נולדתי לפני קרוב ל - 600 שנה. הימים היו יפים אך הם נספרים
ומושלכים. רוח מייבב במישורים הגדולים. אני, עודני כאן.

הימים היו אז אחרים, בצעירותי. אינני זוכר בדיוק את המאורעות
שהתרחשו ואת האנשים שליווני, זכורים לי סוסים דוהרים וקולות
רועמים. אני זוכר שוק גדול ובו המוני מלפפונים.

אני זוכר את השמות כי לאחרונה קראתי ספר הסטוריה. נולדתי בימי
הביניים, זו היתה תקופה חשוכה, אחר כך התגלתה אמריקה,
וקופרניקוס העיר משהו, ואחר כך היה נפוליאון ואלוהים מת ואחריו
בא מאו. הקריאה גרמה לי ללבטים מסויימים, אינני  מאמין שנולדתי
בימי הביניים, אלא שהתאריך חרוט על זרועי. הייתי עבד. כלומר בן
למשפחת עבדים. בכל אופן, נודע לי שם הכפר שבו נולדתי וקראתי
ספר אודותיו, ואולי אסע לשם בקרוב. התהייה הזו אודות שורשי היא
ענין חדש אצלי, אולי אני חש שאני עומד למות. הייתי רוצה להביט
בעצי הזיית פעם נוספת.

כרגע אני מובטל. למעשה הפסקתי לעבוד לפני זמן רב, אינני זוכר
בעצם מתי עבדתי לאחרונה, אולי היה זה במטעי הכותנה ליד אטלנטה.
זכור לי שוט מכה בעור שחור. את פרנסתי אני מוצא בקיבוץ נדבות.
לעיתים אני משוחח עם רונלי, שהוא סטודנט. הוא נותן לי סיגריות
ובקבוק קטן של ויסקי. יש לי ווקמן ואני מאזין למוסיקה, אני
אוהב את מדונה. עם נשים לא שכבתי קרוב ל - 300 שנה. רוזטה
זכורה לי היטב, למעשה היא האדם היחיד שאני זוכר, הזדיינו בבחצר
ברובע הלטיני,  בעיצומן של חגיגות כיבוש הבסטיליה או מתי שהוא
אחרי שובו של נפוליאון. הצטרפתי אז ללוחמיו, אני זוכר, הם נתנו
לי רובה שעליו היה חרוט כובעו של נפי, הלחם למען הקיסר אמרו.
רוזטה לא היתה צעירה, אבל היו לה פנים רכות ושיער מתולתל. היא
הרימה את  ירכיה, נשענה על קיר הלבנים המפוייחות, וכרכה אותן
סביבי. הבטתי בה וריחו של המנזר שבו התחנכתי היכה בי. קדרות
ענקיות של מרק בצל ניצבו בסמוך, מתלהטות על זרדים בוערים.
רוזטה נאנקה כשאברי החליק על בשרה הרטוב.

ב- 1945 הטלתי את פחית הציאניד האחרונה אל תאי הגז. היהודים
פרפרו בפנים אבל אני כבר הבנתי שלעולם לא יבוא להם סוף, ושהגיע
הזמן ללכת. אף פעם לא היה לי מזל במלחמות, עד כמה שזכרתי.

אני הרגתי את נפוליאון. כן, סיפרתי זאת לרונלי אמש, אך הוא לא
האמין לי, הוא סטודנט. 150 שנה,  נדמה לי, שמרתי את הסוד
בליבי. הוא עדיין נהג ללבוש את הכובע המטופש שלו, גם שם בסנט
הלנה. זה היה ארסן ולא זרניך, יום יום הייתי נכנס למטבח ומניח
קמצוץ בצלחותיו. הטבח לא עצר אותי, כי נמאס לו לעבוד בסנט
הלנה. אינני זוכר מדוע הרעלתי אותו, נדמה לי שנשכרתי על ידי
גוף פוליטי.

אבל אף אחת מהשתיכויותי לא סייעה לי למצוא חום וקרבה אנושית,
היחס אלי היה תמיד מסוייג, האנשים ידעו שאני שונה. אולי היה זה
זקני הלבן.  אני חושב לגלח אותו בקרוב, ואם יהיה ברשותי מספיק
כסף אבצע מתיחת עור פנים. אני יודע שזה עלול להיות מסוכן
עבורי.

"אם יהיה ברשותי מספיק כסף", אני מרגיש כאב גואה בחזי. ברצוני
לומר שאין אף אדם אחד שיוכל להתנגד לזכותי לעושר. עשר תקופות
חיים חלפו ומעודי לא חרגתי מגבולותיו הדוחים של המעמד הבינוני
הנמוך, במקרה הטוב. להוציא אי אילו תקופות עושר כמובן, שאינן
זכורות לי היטב. צפתי אז בבריכה ארוכה,  לוגם שמפנייה מכוסית
מתאימה, מכרסם טוסטים עתירי קוויאר, צופה בפסלי נשים עירומות,
מתעלם מהצצותיו של הלמוט ניוטון.
כשאתעשר שוב ארכוש טירה ובכל חדר יעמדו עבדים פשוטי ידיים. ולא
אסתפק בכסף ובעוצמה, אתמנה לפרלמנט אתרום לחברה, אקבל סוף סוף
החלטות. אדע שלא סתם כך אחלוף.

לחלוף, בית קברות לפילים, אסקימוסי זקן על קרחון מתרחק,
לוויתנים מניחים זנבם על מים רדודים, הי הי הי. מדוע לא מתתי.
הי הי. אבל אני יכול לספר, אף פעם לא האמנתי שאמות, הי.

רונלי הלך. רק איתו יש לי על מה לדבר כי הוא אוהב את הסיפורים
שלי, אבל רונלי לא חבר שלי. ואני רוצה חבר. חברים. ואישה. אני
הולך לקולנוע לפעמים, מניח את בדידותי על כסאות אדומים, סטיבן
שפילברג אני רוצה לצעוק,  אני כאן.

שפילברג אינו דואג לעתידו, אבל מה איתי, מה לגבי עתידי שלי,
כמה זמן אוכל להמשיך כך ?  אולי ארדם ואתעורר בעוד 200 שנה. הם
יוכלו, ברשותי, לשאוב נתחים ממוחי הם ידעו איך חיינו. אני
אהפןך לכוכב תאטרון טלפטי, אעמוד על במה והצופים יוכלו לראות
את הרכבות החולפות, להריח את דוכני הפיצה. אהיה עשיר.

אני אוכל גם לזעזע אותם במראות מחרידים.
למשל, השחיטה הגדולה בסנט טרופז, 1637. לפואה וחייליו דוהרים
על סוסיהם בסמטאות כפר הדייגים הצרות. אור השמש נח על קצות
חרבותיהם. בתו של ראש הכפר יוצאת מחדרה, היא הראשונה שרואה
אותם. צעקה מרטשת את האוויר. אני נועץ דורבנותי בבטנו של
סוסי.
ואוכל לענג אותם במראות יפהפיים. ילדה קטנה קוטפת פרח ומושיטה
אותו לאמה. צליל פעמונים רך מתנהם מצופרי מכונית גלידה. כלבלב
פוסע ברחוב, קולר ורדרד לצווארו.
ומראות משעממים
ומראות עצובים. בתי חולים. שכונות מצוקה.
ומראות נחמדים. אמנים עשירים.

את שמי טרם הזכרתי. שמי הוא רוברטו אומברטיני. אין לי כל קרבה
לצייר אובמרטיני. אין לי כל קרבה לאף אדם. הייתי רוצה  להקבר
בוושינגטון, במיכלי הענק, עם אלפי אחי חסרי השם.

אלא שאינני רוצה במיוחד להקבר. לקבור, לעומת זאת, לא הייתי
מתנגד. לפעמים נדמה לי שהייתי רוצה להיות לבד בעולם, אם נגזרה
עלי בדידות שתהיה היא מוחלטת. הערים, הסופרמקטים, שדות התעופה,
הכל יעמוד לרשותי. רובוטים ישאו את חפצי, יכבסו את בגדי יסיעו
את מכוניותי. בובות גומי יתנו אהבים על במות ענק, באצטדיונים,
וכשאתקרב ימצצו את אברי בשפתיים נפוחות. כשאשפיך תימסנה.
בלילות אשן בלימוזינות, כל לילה בלימוזינה אחרת. כשאתגעגע למעט
מגע אנושי אכנס לדירות, אאזין למשיבונים. ולעיתים אצפה בסרטים
וכשהריסון פורד ירכב על פיל אוכל לחייך ולומר סטיבן, אני
ניצחתי, חיי הם ההרפתקה האחרונה, היחידה.  

אבל זה חלום ישן ומוכר, רבים ניסו להגשימו ואיש לא הצליח.
ומדוע שאני, רוברטו אובמרטיני, אצליח היכן שטובים ממני כשלו.

רונלי שאל אותי אם יש לי מסר כלשהו לאנושות. אמרתי לו שכן.
הנחתי את אצבעותי על גרונו. לאט חנקתי אותו, לוחץ, מביט בעיניו
המתגלגלות, מקריב את פני אל פיו המתרוקן, מריח את נאקותיו.
רונלי מת. הוא אינו האחרון, אף לא הראשון. אין לי מסר עבור
האנושות, יש לי מסר עבור אלו ששואלים אותי שאלות מרגיזות.
השלכתי את גופתו למיכלי האשפה הענקיים. הוא יגרס. מדוע שיהיה
לי מסר עבור האנושות, אם היה לי מסר כזה הייתי מת זה מכבר ואני
רוצה לחיות, לעד, עד שאלוהים ישוב וילחץ את ידי. האם רע לי,
האם לך היה רע רונלי, מדוע חיפשת מסרים, מדוע העלבת אותי ?

להיטלר היה מסר. אפילו כלבו מת. אני רוצה לפתוח מסעדה. אני
חושב שמאכלים עתיקים יהוו אטרקציה, אני רוצה לראות את שמי
בעיתון, לארח אנשים מפורסמים.    

כי בסופו של דבר, אני אוהב אנשים. אני חייב לאהוב אנשים כי
משפחה הרי אין לי, כך שהמין האנושי כולו הוא מישפחתי.

הקסטה נגמרה. לא מזמן חלמתי חלום נורא. בחלום ננעצה סכין
באשכי. התעוררתי בבעתה. לא ניסיתי להבין את החלום, מקורו בערב
חורפי אחד, ינואר 1750, שבו הכרתי בבית קפה פריסאי מרקיז צרפתי
צעיר בשם דה סאד. דה סאד, שהיה אז עלם צעיר, הזמין אותי
למסיבה. אחרי שהרג 3 תינוקות ומרח את דמם על פניה של אשתו
ואחרי שטיגן משרתת בתולה, החליט שיש לסרס אותי. היו אלו שנות
נעורי הכפריות שהצילו אותי. הצעתי לדה סאד להכניס לחדר שור
גדול ולאלץ את אחותו לשכב עימו.

התיאור האלים הזה גורם לי לעצבנות רבה. הייתי רוצה לנסוע עכשיו
לוינה, לרקוד ואלס. אביט בגברות רחבות השמלות, שטראוס יפרוט
בפסנתר, אלעס שטרודל.

ואולי לוינצ'נצה, לכנסיה. האב פדרו ירים את ידו ועשרות נערים
צעירים ירטיטו מזמורים קדושים ורכים. הדים גדולים יבואו
מהכתלים. ישו יטפטף דם על ליבי. אראה אור. גלימתו של האב פדרו
תנוע ברוח, אלוהים יחייך אלי.

האיניקויזיציה שרפה את אבי. אני זוכר איך הבטתי בו נעלם
בלהבות, וכומר ליטף את ראשי. אלוהים לקח את אביך, הוא אמר לי.
בכל המהפכות שבהן השתתפתי אחר כך לקח אלוהים כמרים רבים, מתנתו
של רוברטו, בנו של לואיג'י.

אהבתי מהפכות, קרומבל רובספייר וושינגטוון לנון לנין  גנדי אני
ראיתי את כולן. מהפכות היו דבר נפלא, תמיד נחמד להרוג אנשים
חזקים.

המהפכות תמו, בעוד כמה עשרות שנים יופשר וולט דיסני וגם המוות
ישכח. המוני רוברטואים יתרוצצו ברחובות, שטופי זכרונות חסרי
סוף, אני אאבד את יחודי.

אבל עדיין אהיה בודד, לזכרונותי שלי לא ירצו להקשיב. איש לא
ידע מי הם האנשים שאני מדבר עליהם. מרלין מונרו וג'ון קנדי היו
אדם וחווה, נפוליאון הוא שם של עוגה.

מאום לא יהיה משותף עוד לי ולאנושות., אסע למצריים, אביט
בספינקס, רוח חמה תנשב. האריה הזקן יביט קדימה במנוחה, ואני
אשתרע למרגלותיו.

וכשתזרח השמש מעל המדבר אני אהיה כבר חלק מהנצח. מאות שנותי
יתפוגגו כבועה, חיוכו של הספינקס יהיה השריד האחרון לי.