היום התגשמה משאלתי וקמתי לבוקר לבן. כל עירי נתכסתה לה במעטה
טהור ולבנבן שנחת עלינו בזמן כה מלוכלך וטמא.
הקצתי משנתי הערבה והצטמררתי. לא הייתי רגילה לקור שכזה. כל
הלילה נפלו עלינו פתיתים טהורים וצחורים מן השמים. מיהרתי
לפתוח את התריס. הופתעתי לגלות כי הנוף שנפרס מול עיניי היה
לבן לגמרי. כבר הרבה זמן שלא ירד כאן שלג. פתיתים עבים
ומרהיבים נכנעו אל עצמתה של הרוח ששחקה בהם אנה ואנה.
הדלקתי את התנור שממוקם ממש מתחת לחלוני ונצמדתי אליו. לא היו
לי דאגות בלב לשם שינוי. הבטתי בלובן המדהים הזה ונשמתי אותו
אל תוכי. על חלוני נערמה ערמת שלג צנועה וכמו ביקשה מפלט מן
החוץ נצמדה אל השמשה בכוח. קפואה הייתה ותמימה.
כמה ילדים זרקו כדורי טוהר זה על זה בליווי צחוק מתגלגל.
חייכתי מבלי משים. עצמתי עיניי והבטתי למעלה. אהבתי כל כך את
אלוהים באותו רגע. הרגשתי שהוא אוהב אותי בחזרה.

בין פתיתי השלג הבחנתי בדמות המשתקפת מן החלון שממולי. נבהלתי
לרגע אבל לאחר נרגעתי והבטתי בה בריכוז. הדמות הביטה אל מחוץ
לחלונה וניחשתי שגם היא נפעמת מהשלג היפהפה הזה.
דרך החלון שלחתי לעברה זרמים חמים של הזדהות. כמו מתוך חלום
הביטה בי הדמות ונדמה לי שראיתי אפילו חיוך בוקע מפניה. חייכתי
חזרה על אף שידעתי כי לא תוכל לראות.
אכזבה מילאה אותי כשהדמות התרחקה מן החלון ופנתה לכיוון השני.
לא יודעת איזו מן תקווה מוזרה עלתה בי כשהיא הביטה בי אבל
ייחלתי שהיא תשתהה שם ותביט בי עוד.
הלכתי גם אני מן החלון ונשכבתי במיטתי, מביטה דרך המראה בשלג
הנופל ארצה מחוץ לחלון ומדמיינת לי עולם טהור כמו השלג הזה.
קיוויתי שיום אחד לא נצטרך חלונות כי לא יהיה לנו מה להסתיר או
ממה להתגונן. נתאחד עם יופיו של הטבע ונאמץ אותו אלינו.
לפתע הבחנתי דרך המראה שהדמות מהחלון ממול חזרה. אושר הציף
אותי וקיפצתי מיד מהמיטה, חוזרת לתנוחה הידועה של הצמדות לתנור
ובהייה בנוף.
הדמות נראתה בבירור הפעם. כנראה ניקתה את האדים שהצטברו על
חלונה קודם לכן. כעת כבר ניתן היה לראות כי דמות של בחור היא.

דחף מוזר אחז בי וגרם לי לפתוח את החלון. קיפאון חדר אל גופי
ושיתק את פניי אבל כלל לא היה לי איכפת. נהניתי מן הצמרמורת
הקרה שליטפה את גופי. הבחור הביט בי דרך חלונו הסגור ולא הרפה
מלהביט בי עוד שעה קלה. לאחר פתח גם הוא את חלונו ונכנע לקור
הלבן שפקד אותו. כעת היינו שני אנשים, שכנים, העומדים זה מול
זה במרחק של מטרים ספורים מלאים בלובן יפהפה, כשחצי גופם בתוך
הבית החם והחצי השני יוצא אל הקור. חשתי שהוא מבין אותי יותר
מכל האנשים שכל גופם נמצא בתוך בית חם או בחוץ, בין הפתיתים.
היינו שנינו חצויים בין טוהר מושלם לפחדים וכיעור, בין פתיחות
מתוקה להסתתרות חסרת מוצא.
דרך החלון גופי היה חצוי, כמהה לגעת בגופו ועם זאת משותקת
מהקור וחצויה. דרך החלון גם הוא ניסה להושיט יד לעברי אך המרחק
היה רב מדי.
הקור החל לחלחל לעצמותיי והרגשתי כי אני חייבת להתחמם. הכנסתי
את חצי גופי העליון בחזרה פנימה ונצמדתי אל התנור באדיקות.
פחדתי להביט על הבחור שבחלון ממולי. אחרי כמה דקות נשאתי את
מבטי חזרה למעלה והבחנתי כי גם הוא נכנס בחזרה פנימה.
הרגשתי הקלה אך עם זאת גם מועקה. לא ידעתי מה פשר הרגשתי וגם
לא היה לי די רצון וכוח לשקוד בכך. חזרתי בזריזות אל מיטתי,
מתכסה בשמיכתי העבה.

הבטתי שוב אל חלונו דרך המראה. מבין הפתיתים היה ניתן לראות כי
הוא כבר לא שם והאדים שוב הצטברו על חלונו. כל הקסם בפגישתנו
המוזרה כמו בין רגע בא אל קצו.
שקעתי לי שוב במחשבות תוך כדי שבהיתי בפתיתים הלבנים מכסים את
העולם. גלים של בלבול והתרגשות התנפצו על מזח חלומותיי. דרך
החלון קיוויתי שאמצא את האושר. אם לא במפורש אז בחלומות. גם את
זה לא מצאתי.
כנראה שחלונות לא מספיקים .