אני שוכב ומביט אל החלל בדרך אל הקיר,
הראש נשען על קיר של אתמול.
ועל קיר זה, תמונות צבעוניות,
שלא שינו צורה,
זאת רק המשמעות שהתבגרה.

בצידי האחד קיר עם אידיאולוגיות שנחמד להגשים
ובצידי האחר תלבושות להצגה
הכניסה חינם, כרטיסים אפשר להזמין מראש
הקופה פתוחה בכל מקרה.
האודישנים נגמרו, כולם נבחרו
מתחילים מחר בשעה "עכשיו בדיוק"
ותשאלו את עצמכם אם "לזה אני זקוק?"

אני עדיין שוכב, וממול, מעבר לחלל שבאמצע
יש תריס סגור. מתוך התריס בוקע אור ומאחוריו יש
עולם
יש בו טוב ויש בו רע,
יש בו מלחמות ויש בו שגרה
יש בו שמיים, יש בו עצים
יש ים ואדמה
יש מתים ויש חיים
יש אלימות, יש משמעות
יש בו חום יש בו קור,
ואנשי מקצוע שיבנו לנו
מקום מסתור

יש בו אותך,
יש בו אותי
ואני בשבילך ואת בשבילי
ובינתיים
אני בשבילי ואת בשבילך
ועד ששבילינו ייפגשו,
את אי-שם
ואני אי-פה

ובעולם הזה יש זמן שאוזל,
ומוסר שנוזל
וצדק שאסונות מחולל
וגזענות שמקושטת בנסיבות המצב.
פתגמים ששמענו, מועמדים בחוץ,
כמו מכסה של סיר על מים שרתחו
ולוחות זמנים צפופים, שליעילות מטיפים,
דוחקים את האהבה לשוליים
ואנחנו אומרים:
"זה רק עד שיהיה מספיק כסף, זה רק בינתיים"

והזמן עובר והשוליים מתרחבים
ולמרות שזה לא נעים
אנחנו נעים,נעים,נעים.