מחרוזת של כפתורים ורודים התפתלה בין אצבעותיו הגסות, הכהות,
בניגוד משווע של צבעים ומרקמים. כפתורים מפלסטיק בצבע ורוד
בהיר, עדין ורענן.  כפות ידיים בשרניות, כהות, ארוכות
ציפורניים, חרושות תלמים עיקשים, שערוצים של פיח שחור, יבש,
התנקזו אליהן.

והמחרוזת נעה ונדה, מתפתלת בין מלחציים מלטפים וממעכים
לסירוגין. הוא התיישב על המדרכה, בתנוחה מתפשרת בין שכיבה
להסבה, כמו שייח מכובד, כשידיו ועיניו מתמכרות למחרוזת
החמקמקה.

עוברי האורח הביטו בו בחמלה מהולה בפליאה. קבצן השרוע על
המדרכה, ממולל בידיו הגסות מחרוזת ענוגה, נשית. עוטה חליפה
ישנה, מטונפת, שכפתוריה תלויים על חוטים עייפים. כיס לבן
השתרבב בשולי המעיל, ושפתיים חרוכות, מבוקעות, השתרבבו בשולי
פניו. חיוך לח וזיפי, צהוב ומחוסר שיניים, מילא את שפתיו שנעו
בתיאום מלא עם עיניו לנוכח זהרורי המחרוזת השובבים.

הוא לא שעה לעשרות זוגות עיניים הנעוצות בו בסקרנות חולמנית,
או לצליל המתכתי של שקיעת מטבעות בודדים במעמקי קופסת הפח
החלודה. עיניו המהוהות נעו מהמחרוזת אל סל רשת כתום, שמנשאיו
נקטמו, ובמקומם הושתלו חבלים גסים, מחוברים בברגים. ידו הכהה
פישקה את שפתי הסל, הניחה בתוכו את המחרוזת,  ושלתה ממנו
במקומה בד לבן, נקי באופן מפתיע.

הייתה זו חולצת משי לבנה כשלג. חולצה נשית, כמעט שקופה, שכריות
כתפיים זעירות בולטות מחלקה העליון. הוא הניח את החולצה על
זרועו הכהה, השעירה, ביד רועדת ובזהירות מופלגת, כאם  המניחה
את עוללה על יצועו. בדשי החולצה זהרו כפתורי רכיסה  ורודים,
רכים ובהירים, שבלטו בצבעם העז לנוכח  זרועותיו השעירות ולובן
האריג.

האיש קרב את החולצה אל חוטמו העצום, המאדים, השיט ברפרוף את
הבד העדין על מהמורות לחיו ושאף שאיפה עמוקה, ממלא את ריאותיו
בניחוחה. הוא הרחיק אותה אט אט, חזר בו, וקרבה שוב אל חוטמו.
הוא שב והרחיקה. עיניו זהרו בטירוף מחויך, ואצבעותיו התרכזו
בכפתור העליון הוורוד ששכן לצד הצווארון.

הוא היטיב ישיבתו, מניח רגליים עייפות זו על זו בישיבה מזרחית.
הוא הקשית את גבו ובשתי ידיו, שחוח, חפן את הכפתור בין שתי
אצבעותיו, קרוב מאוד לעיניו. הוא אחז בכפתור בעדינות, ובידו
השנייה בדופן הנגדית של החולצה, מקרב אט אט את הכפתור אל החריץ
אליו הוא מיועד.

ידיים ושפתיים רועדות הניחו בדיוק מתוח את החריץ מעל הכפתור,
כחפצות לרכוס אותו. הוא פישק מעט את החריץ הלבן, מוודא שהגוון
הוורוד מבצבץ מתחתיו. לאט ובעדינות, החל ללחוץ את הכפתור
מצדדיו, מאלץ את ראשו להגיח מבעד לרקמה העדינה שעיטרה את דפנות
החריץ הצר, עד שהכפתור הגיח במלוא הדרו, נוצץ, חגיגי וקסום.

פיו הפליט נשיפה נרגשת, חיוכו הרטיב את שפתו התחתונה, וידיו
קרבו ברעד נרגש את הכפתור אל דל שפתיו. הוא נשק לכפתור
בעדינות, מותיר עליו לחלוחית זוהרת, וקרב את האריג אל עיניו.
ידיו אחזו בכפתור הוורוד, הלח, בעוצמה עדינה, מאפשרות לו
להחליק שוב אל מחוץ לחריץ ולהסתתר מאחוריו. לאחר מכן אילצו שוב
להגיח אט אט מבעד לחריץ, לסגת למקומו, להגיח וחוזר חלילה. רעד
עז עבר בגוו בכל פעם שהכפתור הציץ מבעד לחרכי הבד הבהיר.
העוברים והשבים החליפו ביניהם מבטים תמהים ושקטים, חוששים להפר
את דממת הטקס התמוה, שנמשך עוד שעה ארוכה, בדבקות, בריכוז,
ובעדינות אין קץ.

הוא לא חדל מביצוע הפולחן עד שטיפות עכורות של זיעה נתלו בקמטי
מצחו ואיימו לנשור ולהכתים את החולצה הצחורה. באקט אחרון של
פרידה, הוא אפשר לכפתור לפרכס במבואות שעריו דקה ארוכה, עד
שבקע שוב מלוא קומתו. הוא נשק לו לשלום, התיר את סגור לסתותיו
של הסל והניח בזהירות את האריג  על שמיכה משובצת שנחה
בקרקעיתו.

רגליו נמתחו אל המדרכה, מפילות את קופסת המטבעות מבלי משים.
ראשו הונח על כרית מאולתרת, וחיוך דומע נעצם אל זיפים של תנומה
נינוחה.