רוקי ובלבואה היו זוג די מוזר. למען האמת, כשיוחנן הקטן ישב
והסתכל על מנהגיהם בתוך האקווריום, הוא ממש לא הצליח להבין
מדוע אינם מסתדרים ביניהם. האקווריום היה די קטן, וריק ממים.
רוקי היה הקטן מבין שניהם. בלבואה הייתה גדולה ממנו באופן
משמעותי.

אימא אמרה ליוחנן שככה זה אצל ג'וקים, אצלם תמיד הנקבה גדולה
יותר מהזכר.

יוחנן היה מתבונן בהם שעות ארוכות במבט אוהב וסקרן. הוא הבחין
שבכל פעם שהתחילו לשחק אחד עם השנייה - היה זה נגמר בריב
והתכתשות עקובה מדם. משום מה, באופן קבוע היה רוקי מנצח בקרבות
הללו (וזו אחת הסיבות לכך שיוחנן נתן לו את השם הזה). רוקי היה
מטפס על גבה  של בלבואה, ומאלץ אותה להיכנע. יוחנן כמעט יכול
היה לשמוע בכל פעם מחדש את תרועת הניצחון החרישית שבקעה מגרונו
של רוקי, ואת נאקות התבוסה של בלבואה שכרעה נפלה תחתיו, שדודה.
יוחנן מחה ארוכות באזני רוקי על האלימות שהפגין. רוקי לא שעה
למחאות אלו והמשיך בסורו.

כבר חודשיים שיוחנן מגדל אותם. אימא תמיד אמרה שהם סתם שני
ג'וקים מגעילים. יוחנן שנא את אימא על כך. הוא אהב אותם.

הוא אהב להתגאות בהם בכל שבוע מחדש, בפגישה השבועית שלו עם ד"ר
גורשטיין. ד"ר גורשטיין הבטיח שיום אחד הוא יבוא לראותם.

היה זה בשבת בבוקר. יוחנן התעורר כהרגלו לקראת הצהרים, וניגש
לברך את רוקי ובלבואה בבוקר טוב. הוא נעצר לפתע, וזעקת הפתעה
בקעה מגרונו. מתוך קופסת הגפרורים שהעמיד באקווריום כצעצוע
עבורם, יצאו פתאום שישה צאצאים קטנים וחמודים. הם הלכו אט אט
בעקבות אמם, מלווים אותה בטור עורפי בסיור היכרות סביב הקופסה.
יוחנן היה המום מאושר. חיוך רחב התפשט על פניו הקטנות והוא טס
לקרוא לאימא.

אימא עמדה במטבח ופניה זעופות. היא ניגבה את ידה בסינר ורצה עם
יוחנן לחדר. "זה כבר מוגזם, יוחנן," אמרה, עצבנית, כשהבעת גועל
על פניה.  "באמת הגיע הזמן להעיף את כל היצורים המגעילים האלה
מהבית. הם הולכים ומתרבים. אני לא מוכנה שכל הבית יהיה מלא
בג'וקים. מספיק לנו שניים, וגם אותם אני מוכנה להחזיק רק בגלל
שד"ר גורשטיין אמר שזה טוב בשבילך. אם כל ששת הקטנים לא עפים
מפה עד מחר - אני ארסס אותם בספריי ואזרוק את גופותיהם
המגעילות לפח - אתה שומע אותי?"

"אבל אימא....", החל יוחנן לבכות. "שום אימא. לא יעזור לך
כלום. אני החלטתי. מחר הם לא פה. נקודה", פסקה אימא וחזרה
למטבח. "אבל אימא, הם משפחה שלמה, אני לא יכול ככה סתם לקחת את
הילדים שלהם ולזרוק אותם, רוקי ובלבואה ימותו מרוב צער, תראי
איך הם אוהבים אותם", מירר יוחנן בבכי, נשרך מאחורי אמו . ללא
הועיל.

"לא מעניין אותי", סיימה אימא את הדיון, "ואין מקום לויכוח".

יוחנן הליט את פניו בכרית ומירר בבכי תמרורים. אפו ועיניו דלפו
ללא הפוגה, וכתפיו הקטנות היטלטלו ברעד אין אונים. לאחר מספר
דקות של בכי, בהבזק של חלקיק שנייה, נצצו עיניו מבעד לדמעות
בזיק של רעיון פתאומי. הוא נזכר בכך שחברו סיפר לו שיש מקום
שקוראים לו "צער בעלי חיים" ושם מטפלים בבעלי חיים עזובים.

הוא ניגב את עיניו, והחליט שהוא לוקח את רוקי, בלבואה ושאר
המשפחה לשם. גם אם יהיה הדבר כרוך בכך שהוא יישאר לבד, גלמוד,
ואכול געגועים. רק לא לראות אותם עצובים. הוא לא ייתן לאף אחד
להפריד ביניהם.

למחרת בבוקר הקדים יוחנן לקפוץ מהמיטה. הוא הכניס את כולם
לצנצנת, מתעלם ממבטיהם התוהים על השינוי הפתאומי בתנאי המחייה
שלהם. הוא הכניס גם את קופסת הגפרורים לתוך הצנצנת. הצנצנת
הוכנסה בזהירות לתיק האדום שלו, והוא הלבישו בזהירות על כתפיו
הקטנות, נזהר לא לטלטל את הצנצנת יתר על המידה.

הוא נסע העירה באוטובוס, וירד בתחנה השלישית, כפי שהנחה אותו
חברו.  כבר כשירד נח מבטו על השלט הגדול עם הציורים של החיות
שהתנוסס בכניסה למקום. הוא שאל אישה זקנה מה כתוב בשלט. היא
ענתה לו את מה שתיאר לעצמו כבר קודם שכתוב שם: "צער בעלי
חיים".


"צהרים טובים לך, ילד, מה אני יכול לעשות למענך?" אמר האיש בעל
המשקפיים המרובעים שעמד מאחורי הדלפק, מלטף בידו חתול לבן
ויפה.

"אתם מטפלים בבעלי חיים עזובים?" שאל יוחנן חרישית, מהוסס,
כשמבטו סורק את הכלובים הרבים שרישתו את המקום, מאכלסים בעלי
חיים ממינים שונים. "כן", ענה האיש, "אנחנו אוספים בעלי חיים
עזובים, מטפלים בהם, מטפחים אותם, ונותנים להם את האהבה שחסרה
להם, אתה רוצה לאמץ חתול, כלב, או מה?" שאל האיש, מביט ביוחנן
במבט חוקר.

"לא, לא, לא", ענה יוחנן במהירות, "אימא שלי לא מרשה לי כלבים
וחתולים. אני רוצה למסור לכם את רוקי ובלבואה. אימא שלי לא
מרשה לי להחזיק אותם כי כבר יש להם ילדים. שישה ילדים". מבטו
של  האיש הפך מודאג.

"אתה מתכוון לכלבים?" שאל בעיניים שהורמו אל מעל למסגרת עדשות
המשקפיים הקטנות.

"לא, לא, לא", אמר יוחנן, "אני תכף אראה לך אותם" אמר ופתח את
הצנצנת. האיש הביט לתוך הצנצנת. משקפיו כמעט נפלו כשהוא התפרץ
בצחוק אדיר, מרושע. "ג'וקים?" שאל, מתפקע מצחוק. "יוסי, יוסי",
קרא, מפנה מבטו אל אדם נוסף שעבד בחלקו הפנימי של החדר, "בוא,
בוא תראה איזה קטעים".

יוחנן נעלב. "תראה איזה משפחה יפה", אמר יוחנן. האיש הרצין.
"אתה באמת חשבת להשאיר אותם כאן?" פנה ליוחנן. "כן. עד שמישהו
יבוא לקחת אותם".

"תגיד, ילד, תסתכל עליי רגע, אתה בטוח שאתה בסדר בראש?" שאל
האיש והמשיך, "אני מאוד מצטער, אבל אין לנו זמן לילדים כמוך,
יש לנו הרבה עבודה היום".

"אז אני לא יכול להשאיר אותם?" תמה יוחנן. "לא", ענה האיש בטון
החלטי.

"אבל למה...?" שאל יוחנן. "מצטער", קטע אותו האיש, אוחז בצרור
מפתחות גדול, "אנחנו חייבים לסגור עכשיו".  
 
יוחנן יצא החוצה, מאוכזב. כתפיו השחוחות וידיו הקטנות נתלו
ברפיון לצדי גופו. דמעה התגלגלה מעינו וצנחה על חולצתו. הוא
נכנס לחצר אחורית,  הולך ודומע, התיישב על אבן, וגעה בבכי.

הוא הוריד בזהירות את התיק מכתפיו, הוציא את הצנצנת, פתח אותה,
והפנה את פתחה אל החול התחוח. רוקי יצא משם ראשון, בצעדים
קטנים, מדודים ומהורהרים. משום מה האחרים לא יצאו. יוחנן הביט
לתוך הצנצנת ועיניו חשכו. גופותיהם של בלבואה וילדיה נחו
בקרקעית הצנצנת, מכונסות זו בזו, נטולות רוח חיים.

הם נחנקו בפנים למוות.  המציאות האיומה  הכתה בפניו של יוחנן
במלוא עצמתה.

רוקי המשיך להתרחק מפתח הצנצנת ולצעוד אל האופק בצעדים איטיים,
עצובים, כשהוא אבל וחפוי ראש. הוא נעצר, הסתובב אט אט, מישיר
מבטו אל פניו הרטובים והמכורכמים של יוחנן, שולח מבט אחרון אל
גוויות בני משפחתו שנחו מנוחת עולמים בקרקעית הצנצנת. הוא הפנה
שוב מבט יגע, כאוב,  אל פניו של יוחנן, הפנה את גבו, ונעלם
בגפו מאחורי סלע גדול.