זהו סיפור שמותר לקרוא אותו רק אם הקורא הוא בן ארבעים שנה
ומעלה. מי שלא בן ארבעים חייב להפסיק עכשיו.

את הסיפור הזה אסור לקרוא. זה סיפור מעניין אבל אסור לקרוא
אותו. אסור לקרוא אותו רק כי הוא מעניין. מעניין לקרוא אותו רק
כי הוא אסור.

יש בסיפור הזה סודות כמוסים שאוזן אדם רגיל טרם שמעה. יש כאן
אמיתות אוניברסאליות וקבועים קוסמולוגיים שרק לאנשים מסוימים,
שלמדו את תורת הקבלה, מותר לדעת. ולכן מי שאינו בן ארבעים לא
יוכל לקרוא אותו. אם מישהו בן פחות מארבעים ימשיך לקרוא עוד שש
שורות מעכשיו הוא ימות. בצער, ייסורים וכאבי תופת. הוא יישרף
באש ובשרו יהיה מאכל לעוף השמים ולחיית הארץ. ולכן הוא חייב
להפסיק בטרם יהיה מאוחר מדי. יחולו עליו קללות ברתוסטרא
וחרטוסתרא. אם הוא בן פחות משלושים תחול עליו גם קללת מרתוסטרא
והוא יהיה עקר. אם אישה בהיריון תקרא את זה, היא תפיל את ולדה.


עוד שתי שורות.

עוד שורה אחת.

כשאדם מתפלל לאלוהיו ולומד תורה, ומתענה בלימוד התורה, ומענה
עצמו בתפילה, טיפות של רוק ניתזות מפיו על הספר. זוהי התעלות.


ומלאך בא, רק כנפיו נעות, וקולו לא יישמע, ומלקט את אותן טיפות
רוק קטנות של ייסורים בתפילה ובלימוד התורה. ובתחיית המתים
ייקרא המלאך אל כיסא הכבוד ויישאל: "האם הכוס ובה רוקו של
פלוני מלאה? האם למד הרבה תורה והתייסר בתפילותיו?" והמלאך לא
ישיב. רק יטה את הכוס על גוויתו של המת. אם יש בה די צרכו -
יקום לתחייה, ואם לא, תהא נבלתו דומן לאדמה.

אבל אולי יקום ילד קטן, וילמד תורה רק במשך כמה דקות, ויתיז
כמויות גדולות של רוק, האם אז יתעורר בתחיית המתים? אולי. בכל
מקרה, הילד יצטרך להמתין בשקט לתחיית המתים. בינתיים  הוא צריך
למות כי הוא קרא את זה.  

האדם הראשון התהלך בגן העדן. סרפדים שנונים נמתחו לאורך
קרסוליו כשהוא צעד בסבך. שריטות לבנות עיטרו את ירכיו אולם לא
חדרו לעורו. כל גופו היה עשוי מציפורניים. ציפורניים כאלה כמו
הללו שנותרו בקצות אצבעותינו. כל גופו, מכף רגל ועד ראש היה
מכוסה בציפורניים. גונם הוורוד, הבהיר, ניכר למרחוק על רקע
העלווה הירקרקה וכחול השמים.

ועץ הדעת שתול על פלגי מים, ונתן את פריו בעתו, ועליו לא נבלו,
אלא הוריקו ולבלבו, רחבים ומאירי פנים. האישה שנשא האדם, והנחש
שהשיאה, נחו למרגלות העץ, מתענגים על רוח קרירה שהתגנבה בין
עליו הרחבים, ורפרפה על פניהם בצינה נעימה.

האדם נגס מהפרי האסור. כל קדושתו נגוזה בין רגע. עורו, שהיה
מכוסה בציפורניים קדושות, טהורות, זכות, ללא מתום, נשל אט אט
כנשל הנחש. שרידים אילמים לאותו עור קדוש נותרו לדראון עולם,
למשל ולשנינה, בקצות אצבעות ידיו ורגליו של האדם.

ציפורניים זה דבר קדוש. עד עצם היום הזה יש לנהוג בהן בקדושה
ולהיזהר לא לדרוך עליהן לאחר שקוטמים אותן.

זה סיפור אמיתי. זה מה שקרה שם. אבל אולי יקום ילד קטן ויאמר,
כי אם אכן הציפורניים כיסו את כל גופו, אז איך הוא יכל ללכת
ולזוז, זה לא נשבר? ואם הן כל כך קדושות ונותרו רק בקצות הגוף,
אז איך זה שגם לחתולים יש ציפורניים, מה, גם הם חטאו? אולי.
בכל מקרה, הילד צריך למות. כי הוא קרא את זה.