אימא אמרה לי שכשאהיה בן שש היא תסכים שאפצח גרעינים שחורים
לבד. עד אז אני צריך לבקש ממנה שתפצח עבורי.

אף פעם לא ממש אהבתי גרעינים, וזה לא משנה באיזה צבע הם. זה
סתם דבר קטן ומעצבן שבורח בין השיניים וזה גם מלוח. אני בכלל
לא מבין למה זה טעים לאנשים.

אבל תמיד אהבתי לפצח אותם. הייתי זוחל על הרצפה, בין הרגליים
של השולחנות, הכיסאות והאנשים, ומחפש גרעינים שנפלו מהשולחן.
בלי שאף אחד יידע. אימא נתנה לי צלחת ירוקה מפלסטיק וכף גדולה
כדי שאוכל לתופף על הצלחת. אני אהבתי לפצח עם זה גרעינים. לקחת
את הגרעין הקטן, להניח אותו על הצלחת ההפוכה, ואז לתופף. הבעיה
היא שהגרעין  כל הזמן עף מהצלחת, עם המכה הראשונה - וזה נורא
קשה לפגוע.

וכמה הם דיברו שם ליד השולחן. דיברו ודיברו ודיברו, ואחי הגדול
כל הזמן שאל אותי אם יש לי חברה בגן, ואמר לי שילד אחד פעם בלע
גרעין שחור ונחנק ממנו ולכן אימא לא מרשה לי לפצח לבד. אמרתי
לו שסיגי בכלל לא חברה שלי ואני אפילו שונא אותה. היא סתם
מגעילה, הסיגי הזאת, עם הקוקיות המטופשות שלה.

אני זוכר שפעם אחת הצלחתי לפצח את הגרעין לבד. במכה אחת, עם
הכף. אבל הוא התפורר לגמרי וכשלקחתי חלק ממנו ואכלתי זה היה
נורא קשה ונדמה לי שזה לא היה הגרעין אלא סתם חלק מהקליפה.

אני בכלל לא אוהב גרעינים שחורים, בכל מקרה, וזה לא משנה אם זה
גרעין אחד שמצאתי מתחת לשולחן או כל החבילה שמונחת על השולחן.


אבל בלילה הם באו. הייתי לבד בחדר, והם בהתחלה היו מעטים. הם
עמדו שם על הרצפה בחדר. גרעינים שחורים, ענקיים ומרושעים. הם
עמדו על הקצה החד שלהם ורקדו במעגלים ריקוד מטורף. לאט לאט
התאספו שם המון המון גרעינים. והם התחילו לגדול ולגדול
ולהתרבות והגיעו כבר לגובה המיטה ויכולתי לשמוע את הרחש, רחש
מחריש אוזניים של מיליוני גרעינים שחורים ומרושעים למראה,
נשפכים ומתנדנדים ורועמים ומפחידים. הם גדלו וגדלו ודחפו אותי
אל הקיר וכמעט כיסו את הראש שלי ואת כל החדר קרוב לתקרה. ואני
צעקתי ובכיתי ודחפתי אותם וניסיתי לרוץ אל הדלת בחושך, והרגשתי
שחלק מהם מתרסקים לפירורים תחת הרגליים שלי וכל האחרים מתנפלים
עלי מכל הכיוונים.

ברגע האחרון הצלחתי לברוח. רצתי ובכיתי וצעקתי אימא, אימא,
אימא, ודפקתי על הדלת של החדר של אבא ואימא. וגירדתי את הדלת
וצרחתי אימא, הגרעינים בחדר שלי אימא. ואימא פתחה לי את הדלת
ובהתחלה חשבה שאני חולם, וחיבקה אותי חזק חזק. די מתוק שלי,
אתה חולם, בוא תחבק אותי, אתה חולם, אל תבכה.  

אבל אימא, לכי תראי, כל החדר שלי מלא בגרעינים, היית צריכה
לראות את העיניים שלהם, מה אני אעשה, אני לא יכול לישון, הם
רוצים להרוג אותי, הם רעים.

ואז היא הלכה לבדוק. ואני התקרבתי לאט לאט אל החדר, מאחוריה,
אוחז בידה בכוח. והיא ראתה אותם. את כל הגרעינים השחורים שבטח
כבר מילאו את כל החדר עד לתקרה. בהתחלה היא נבהלה קצת, אבל מהר
מהר היא טרקה את הדלת, ונעלה את הדלת מבחוץ. כל הגרעינים
השחורים נשארו נעולים בתוך החדר.

תרגע מתוק. זהו, ניצחנו אותם, נעלתי אותם שם, מה קרה? אתה עשית
להם משהו? למה הם משתוללים? אימא, אני לא יודע, הם רעים. לא
עשיתי להם כלום, זה הם התחילו.

עכשיו אתה תוכל לישון בחדר השני והם לא יוכלו לבוא. הם נעולים
בחדר שלך, היא אמרה וחיבקה אותי.

וישנתי בחדר השני. והם באמת לא באו.