שמונה פעמים כבר התחלתי לכתוב סיפורים, ולא הלך לי.
אתם יודעים מה זה שמונה פעמים?! שמונה פעמים למצוא רעיון,
שמונה פעמים לחשוב על ההמשך, שמונה פעמים להתחיל לכתוב את
הרעיון, שמונה פעמים להיכשל.
מספר המזל שלי הוא 9. אז חשבתי שהפעם הזאת תצליח לי..כי המספר
הזה לא איכזב אותי עדיין. ( טפו, טפו, טפו, חמסה, חמסה, שום
בצל)
חשבתי לעצמי שאולי מה שיעזור לי לעבור את משבר גיל ההתבגרות
הזה, זה לכתוב משהו. לא חשוב מה, העיקר שיהיה משהו. שמתי לב
שהרבה בני נוער כותבים וככה הם פורקים את מה שיש להם על הלב,
או ממציאים מישהו שהיו רוצים להיות במקומו, או עוד אלף ואחד
רעיונות. חשבתי שהעסק הוא פשוט, לוקחים דף ועט ומתחילים לכתוב.
אז זהו, שלא. שמונה הפעמים הקודמות מסגירות את הלא הזה. אז
החלטתי, לא להמציא משהו בדוי על עולם נסתר וקסום או על נערה
שהלוואי שהייתי במקומה אלא לכתוב על מה שבאמת יושב לי הלב וזה
הפחד הזה.
לא, אני לא מפחדת מהחושך וגם לא מאנסים, ומי שמכיר אותי יכול
לתאר לעצמו מה הייתי עושה לאותו אנס אילו היה חושב לעצמו
להתקרב אלי, והפחד הזה הוא גם לא מרצח או שוד.
אני מפחדת לחיות.
בטח העסק הזה נשמע לכם ממש לא מציאותי או הגיוני, ואתם חושבים
לעצמכם מי זאת המשוגעת הזאת שכותבת דברים כאלה ולמה נראה לה
בכלל.
אני לא ממש חושבת שאני משוגעת, יש לי מידי פעם שיגעונות, אתם
יודעים, כמו לכל אחד אחר.
הפחד הזה החל להתעורר בי לא מזמן, בכלל לא מזמן. בערך לפני
שבוע, לא בטוח שיותר.
מז'תומרת פחד לחיות? ז'תומרת שאני מפחדת לקום כל בוקר ולפעמים
שאני הולכת לישון אני מייחלת לעצמי לא להתעורר לעולם. נכון,
חולני, ממש חולני.
למה הפחד הזה בחר דווקא לשבת בלב שלי? יכול להיות כי רבתי עם
חברה טובה שכבר לא ממש חברה, יכול להיות בגלל שאני לא מוצאת
אהבה, יכול גם להיות בגלל המצב הביטחוני הקשה.... יכולות להיות
מליון סיבות לפחד הזה.
כנראה הפחד הזה יעלם רק כשאני ארגיש שלווה לגמרי, שלמה עם
עצמי, אוהבת ונאהבת, והכי חשוב מאושרת.
כן, זה יקרה רק כאשר אני אהיה בצד השני, בעולם הבא, עם
המלאכים, שם.