"תעזבו אותי! זה כואב!" התחננתי אליהם בבכי אבל הם לא הרפו.
הם מחצו את ליבי והתעללו בנפשי.  הם עינו בהנאה צרופה כל שריד
של שמחה ואופטימיות ומחשבות טובות שנשאר בתוכי.
הגעתי לסף הכאב שלי והתמוטטתי חסרת הכרה על הרצפה הקרה.  פתאום
נהיה לי טוב.  הרגשתי שלווה יורדת עלי.  הייתי ריקה מבפנים -
לא מחשבות טובות ולא מחשבות רעות, לא אופטימיות ולא פסימיות,
לא שמחה ולא כאב.  רק אני.  נטו.  מה שנשאר ממני.

פתאום נפילה.  נפלתי אל תוך תהום עמוקה ללא קצה.  חיפשתי דבר
מה להיאחז בו, נקודת אור אחת ויחידה, אך לשווא.  ההתעללות החלה
שוב מהנקודה בו היא הפסיקה קודם לכן.  "בבקשה... תפסיקו...
תרחמו עלי..." התחננתי שנית אך היו אלה תחינות חינם.  כולם
שומעים.  כולם מתעלמים.  לאף אחד לא איכפת.

פוקחת את עיני.  לבן מסביבי, שחור בתוכי.  מנסה להתרומם אך
משהו או מישהו מפיל אותי בחזרה.  הייסורים ממשיכים.  הנפש
נקרעת.  שלחתי יד לבקשת עזרה, אך גם המלאך שמרחף מעלי כבר מזמן
לא יכול לעזור.  מאוחר מדי.  הגרוע מכל כבר קרה.  כבר לא נשאר
דבר שאפשר להציל ממני.  אני מחפשת נקודת מוצא, מקום ממנו אוכל
להתחיל מחדש.  המחשבות מתרוצצות ולא מוצאות מנוחה.

עצמתי שוב את העיניים וראיתי דמות יושבת בפינה.  כשהתקרבתי,
גיליתי שזו הנפש שלי - דמות זעירה בבגדים בלויים ומרופטים
צורחת לעזרה.  מבט של כאב.  מילים של אכזבה.  אני רוצה לעזור
לה אך לא מצליחה להגיע אליה.  היא מתחננת שיצילו אותה אך אף
אחד מלבדי לא שומע.  צמרמורת עוברת בכל גופי ואני מתעוררת חזרה
למציאות.

כבר לא מרגישה דבר.  שוכבת פצועה ומדממת בבור שחפרתי לעצמי.
שקט.  העינויים הסתיימו.  לא נשאר עוד במה להתעלל.  הנפש שלי
התאבדה ואף אחד לא ידע על כך.  לאף אחד גם לא היה איכפת.
מכאן, כבר אין דרך חזרה...



8/2/03